רוברט רדפורד שהלך לעולמו בגיל 89: הכוכב ההוליוודי שמרד בממסד
השחקן שהפך לסמל הוליוודי ב"קיד וקאסידי" ו"העוקץ" בחר בגיל 40 לנטוש את תעשיית הסטודיו לטובת דרך עצמאית. הוא זכה באוסקר על בימוי "אנשים פשוטים" והקים את פסטיבל סאנדאנס, שהפך לבית ליוצרים צעירים ושינה את פני הקולנוע האמריקאי
רוברט רדפורד היה בראש ובראשונה כוכב קולנוע. רדפורד, שהלך היום לעולמו בגיל 89, היה כוכב קולנוע עצום בין 1967 ל-1976 אבל כשהגיע לגיל 40 הוא הבין שעם ההצלחה הגדולה באה אחריות גדולה, אז הוא המיר את האשראי שהוא השיג בתור שובר לבבות ושובר קופות ויצא לחפש עצמאות. תחילה הוא חיפש עצמאות לעצמו, ועבר מקדמת המצלמה אל מאחוריה ועשה זאת בהצלחה גדולה: סרטו הראשון כבמאי, "אנשים פשוטים" (1980), זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, וזיכה את רדפורד באוסקר על הבימוי. האוסקר היחיד שלו. (אגב, את התסריט ל"אנשים פשוטים" כתב אלווין סרג'נט, ששנים אחר כך כתב את התסריט ל"ספיידרמן 2", שהפך את המשפט "עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה" למטבע לשון נפוץ, כזה שפראפרזה שלו מופיעה בתחילת הפסקה הזאת).
ואז רדפורד - שבגיל 44 היה כבר שחקן מפורסם ובמאי מהולל, חיפש דרך להבטיח עצמאות לאחרים וייסד את פסטיבל סאנדאנס, שב-40 השנים האחרונות מתפקד בתור מקפצת הזינוק ליוצרים עצמאיים, שיצרו סרטי ביכורים דלי תקציב מחוץ למערכת ההוליוודית. אי אפשר לדמיין את הקולנוע האמריקאי העצמאי שזינק לתודעה בשנות השמונים, ללא הדחיפה של רדפורד. יוצרים כמו ספייק לי, האחים כהן, סטיבן סודרברג וקוונטין טרנטינו חייבים לפסטיבל סאנדאנס ולרדפורד את ההצלחות הראשונות שלהם. רדפורד רצה ליצור אלטרנטיבה למרכזי הקולנוע האורבניים של ניו יורק ולוס אנג'לס ומיקם את פסטיבל סאנדאנס דווקא על ראש הר מושלג בעיירת הסקי פארק סיטי, יוטה - להביא את התעשייה, פעם בשנה, בינואר הקפוא, אל הפריפריה.
אבל הוא התחיל בתור החתיך שגרם לדור שלם של נשים וגברים להסמיק. אחרי שהתגלה ב"יחפים בפארק" (1967), הגרסה הקולנוע למחזה של ניל סיימון, רדפורד הפך לכוכב בינלאומי ב-1969 בזכות "קיד וקאסידי", המערבון הקומי-טרגי שובר הקופות שצימד אותו לפול ניומן. השניים עשו רק שני סרטים, אבל במשך שנים הם נחשבו לצמד קולנועי בלתי נפרד. סרטם המשותף השני, "העוקץ", זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר ב-1973. ניומן, שהיה מבוגר מרדפורד ב-11 שנה, הלך לעולמו לפני 17 שנה.
כבר בימיו הראשונים בהוליווד רדפורד מינף את הצלחותיו ואת בלוריתו הבלונדינית כדי ליצור סרטים עם מצפון פוליטי, אולי בהשראת וורן בייטי שעשה מהלך דומה במקביל אליו. לצד שוברי קופות רומנטיים ובלתי נשכחים כמו "כך היינו" עם ברברה סטרייסנד, הוא יצר כמה מהסרטים הפוליטיים המשמעותיים של ימי שלטון ניקסון בתחילת שנות השבעים: "המועמד", "שלושת ימי הקונדור" ו"כל אנשי הנשיא" היו מותחנים מורטי עצבים, אבל עסקו בעיקר בחרדה מפני שלטון מושחת. רדפורד היה דמות ציבורית שמעולם לא הסתירה את דעותיה הפוליטיות הליברליות וסרטיו עסקו בחיפוש אחר אמריקה היפה, האנושית, המצפונית, אבל בסרטים כמו "גטסבי הגדול" ו"Downhill Racer" הוא חשף את השקרים שמאחורי החלום האמריקאי, ואת הקלות שבה כסף גדול יכול לעוות מצפון וערכים.
עבור הדור שלנו, רדפורד היה הכוכב הגדול של ההורים שלנו. סרטיו כבמאי וכשחקן משנות השמונים ואילך הלכו והתמעטו, אבל כשהוא הגיח מדי פעם, לרוב זה היה לסרטים שהיו, בראש ובראשונה יפים מאוד. "זכרונות אהבה מאפריקה" (1985) זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר וסרטו העדין והמרגש "נהר זורם ביניהם" (1992) זכה באוסקר לצילום. באחרונה הוא זכה למחווה יפה מצד האחים רוסו שליהקו אותו לשני סרטים ביקום הקולנועי של מארוול - תחילה ב"קפטן אמריקה: חייל החורף", שהיה מושפע באופן ברור מ"שלושת ימי הקונדור", ואחר כך גם ב"הנוקמים: חייל החורף".
סרטיו כבמאי מציגים את השקפת העולם של רדפורד, שהיה הנער הכל-אמריקאי. "הלוחש לסוסים" (שגילה לעולם את סקרלט ג'והנסון) ו"חידון האשליות" הם בדיוק שני הצדדים של רדפורד האדם, השחקן והיוצר: מצד אחד החיפוש אחר אמריקה היפה, השורשית, אמריקה של טבע, שמוציאה את הגיבורים מהערים הגדולות המנוכרות אל הטבע מרחיב הלב והנפש, מצד שני סרטים על שחיתות, שוחד ורמאות. האידיאל של האמריקה, והחרדה ממה שאמריקה הופכת להיות, כשאנשים עם כוח גדול, לא לוקחים אחריות.
