"בתי הקפה שלנו הם מה שמחזיק אותנו פה, ואנחנו אותם"
בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל פתחו שלושה צעירים שני בתי קפה בתל אביב, וקפה אפולו שלהם עוד היה בהרצה כשהתחילה המתקפה מאיראן. גם תחת טילים הם מגישים קפה ספיישלטי ומאפים נהדרים. "זה הזמן לזרוח", הם אומרים
יום שני מוקדם בבוקר, רק לפני כמה שעות נפל טיל לא רחוק מכאן וזרע הרס רב. רחובותיה של נווה צדק ריקים לגמרי. אבל אחרי שפונים מרחוב פינס ללילינבלום, מתגלה מחזה תעתועים. אנשים יושבים בבית קפה קטן כמו אין מלחמה בעולם. אפילו תל־אביבי ותיק משפשף את עיניו. מסתבר שכמו שידענו תמיד, אפשר לקחת מהתל־אביבים הרבה דברים, אבל לא את הקפה שלהם.
הקיוסק הקטן בלילינבלום 3, שהוקם ב־1920, היה השלישי שנפתח בתל אביב והוא האחרון בעיר שנותר בצורת המשושה המקורית, עם גג עם שפיץ ועיגול בקצהו. אחרי שהפסיק לשמש כקיוסק עבר גלגולים שונים, ולפני שנתיים ננטש. לפני כמה שבועות, באמצע המלחמה אבל עוד לפני הטילים האיראניים, לקחו אותו תחת חסותם שלושה יזמים ואנשי קפה צעירים: אביב מילשטיין (25), עומרי קריאף (34) ואורי חזיזה (39). קריאף ומילשטיין נפגשו לפני כמה שנים ב־HOC – House of Coffee — מקדש קפה הספיישלטי שהפך לרשת קטנה. יחד הם הקימו לתחייה את הקיוסק ההיסטורי וקראו לו אפולו. הקיוסק עבר שיפוץ מקיף ויסודי, מחוץ לו נוקתה רחבה קטנה, נשתלו עציצים והוצבו פינות ישיבה מעוצבות ורמקולים אימתניים. את התמונה משלים מקרר יינות, טבעיים בעיקר, ויש גם בירה, ומאפים של אלכסנדר ברמן השכן ממעלה הרחוב, הקונדיטור המוכשר. הוא מכין להם עוגת גבינה יפנית מיוחדת וכמה רולדות — כמו פעם אבל עם טוויסט. ויש כמובן קפה, חמוץ כדבעי, ומאצ'ה (אלא מה). הפרפקציוניזם ניכר בכל פרט.
רק לפני ארבעה חודשים פתחו מילשטיין וקריאף את הקפה הראשון שלהם, F*ckn Sunday (לוינסקי 61) והנה, עוד אחד. למילשטיין הצעיר ניסיון כעובד ומנהל הסניפים של HOC, ומה שמפתיע שמעולם לא למד להיות בריסטה, מי שאמון על הכנת הקפה, אלא עסק בעיקר בניהול. לפני זה עבד בפיצה בסביון. על הדרך עוד עזר לחבר לפתוח בית קפה בפריז. וזה מי שכשהגיע אחרי הצבא מיהוד לתל אביב בכלל שתה רק נס קפה. הוא התאהב בקפה החמוץ של עולם הספיישלטי כבר מהשלוק הראשון, והשאר היסטוריה. אחרי ההרפתקה הצרפתית הקצרה חזר לארץ ופתח יחד עם קריאף את פאקינג סאנדיי — מקום שהוא הרבה יותר מבית קפה — חלל לתערוכות, אירועים, בר יין ומה לא. קצת לפני בכלל שקל לעזוב את תחום האוכל לטובת בניית אתרי אינטרנט, בהחלט תחום יותר יציב...
את הקפה החדש ברחוב העלייה הם מגדירים בכלל "קונספט סטור". "זה חלל לאירועים שנולד לקשר בין אנשים", מנסה מילשטיין להסביר, "וזה גם בית קפה". קריאף ירושלמי במקור ועבד בקפה מסריק הירושלמי ואחרי הצבא בקפה הנחשב רוסטרס בשוק מחנה יהודה. שם היה בריסטה ואז מנהל, ואז, בטוויסט קטן בעלילה, הפך לטבח במסעדת פרימיטיבו ואז במונא המהוללת של השף מושיקו גמליאלי שבה הגיע עד עמדת הסו־שף. לפני ארבע שנים עבר לתל אביב, ומצא עבודה ב־HOC שם נפגשו השניים, הפכו לחברים ועכשיו לשותפים. לשאלתי איך חזר להיות איש קפה אחרי שכבר הגיע רחוק כל כך במטבח, הוא מסביר שנמאס לו לעבוד 16 שעות ביום. "אני גם לא יודע כמה חושבים שסו־שף מקבל, אבל קיבלתי נטו 7,500 שקל", הוא אומר. בדרך עוד הספיק לבשל עם ראנם ברהום ברשטא הנהדרת בעין ראפה. בקיצור, שתיים מהמסעדות הכי טובות ומעניינות בארץ. לפני שפתח את הקפה שלו עם מילשטיין, עוד הספיק לעבוד בקפה קפליקס התל־אביבי הנחשב אף הוא. בקיצור, קילומטראז' קפה מרשים מאוד.
כשחזר מפריז, קיבל מילשטיין הצעה לקחת את הנכס בבניין חדש בלוינסקי־העלייה. הוא פנה לקריאף ואחרי חיזורים לא קצרים הם פתחו את פאקינג סאנדיי. "מהאופרה בפריז לרחוב העלייה", צוחק מילשטיין. "אבל ראיתי את הפוטנציאל ורציתי להביא לפה את מה שראיתי בפריז".
ועכשיו מלחמה, וקפה אפולו רק נפתח. לאט לאט הקפה מתמלא בתל־אביבים צעירים ויפים וקצת הלומים מאירועי הלילה. אני מופתע, הם פחות. "זו התקופה לזרוח", אומר מילשטיין. ולא, הם לא חושבים שזה זמן רע והיו פותחים בכל מקרה. והם השקיעו במקום מכיסם, "פחות ממיליון שקל".
מילשטיין מסגיר שהמצב בכל זאת משפיע עליו. "אתה רוצה לדבר על משהו שמאוד מרגש אותך וחשוב לך ועבדת עליו קשה והסיטואציה הכי לא מתאימה", הוא אומר. "אנחנו חיים במקום שחווים בו כל פעם משהו אחר", אומר קריאף. "כשהייתי ילד בירושלים, בכל פעם שעלית לאוטובוס או הלכת לשוק, היה סיכוי שמישהו יתפוצץ עליך. אם תיתן לזה לשלוט בך, לא תשרוד. אני לא חושב שזה הזמן הכי גרוע לפתוח עסק אלא להפך. וכן, אנשים הרימו גבה. אם אתה מנהל את זה נכון ומתחיל הכי קטן ומצומצם — ואנחנו עובדים בעצמנו בשני העסקים — דווקא משם הצמיחה יכולה להיות הכי גדולה. כשפתחנו את פאקינג סאנדיי, חשבנו שזה הכי גרוע והנה יש יותר גרוע".
אנשים בעיקר סוגרים עסקים עכשיו...
"בתור שכיר אתה נפגע לא פחות. אולי יותר", אומר קריאף.
אתם לא רוצים פשוט לברוח מהארץ?
"אחי גר בסיאטל", אומר קריאף. "רציתי לעזוב כמוהו הרבה פעמים. אבל יש לי משפחה וזיקה לפה. פחד על החיים? תמיד היה ותמיד יהיה. היום בלילה שקשקתי. אני גר קרוב מאוד למקום שנפל בו הטיל".
"גם אני", אומר מילשטיין בשקט. "שאלתי עצמי הבוקר אם לעזוב אבל בסופו של דבר אתה עושה את ההחלטות שלך. אני לא עיוור ואני ריאלי. בתי הקפה שלנו הם מה שמחזיק אותנו פה, ואנחנו אותם".
