גם מאחורי דגמים מוקטנים יכולים להסתתר עולמות אפלים
מדגמי עוגות זערוריים ועד זירות רצח בגודל קופסת גפרורים. תערוכה חדשה ומרשימה של מיניאטורות במוזיאון תל אביב מוכיחה שגם מאחורי הנוכחות החמודה והקסומה יכולים להסתתר עולמות מטרידים ואפלים
שבעה עשר חדרי המיניאטורות של הלנה רובינשטיין, מייסדת אימפריית הקוסמטיקה, הם זה עשרות שנים אחד הלהיטים הגדולים של מוזיאון תל אביב. חדרי הפלאות הממוזערים, שנתרמו על ידיה ב־1968, מציגים בתים, חנויות וסצנות אירופיות שלמות, מעוצבים לפרטי פרטים, וקנו להם מעריצים בארץ ובעולם שלא בהכרח מגיעים למוזיאון בשביל האמנות העכשווית.
דגמים אלו הם נקודת המוצא לתערוכה החדשה "עולמות זעירים - מיניאטורה באמנות עכשווית", באוצרות גלית לנדאו אפשטיין, שבה משתתפים 32 אמנים, המוכיחה שעוצמתה של היצירה אינה תלויה בגודלה, ושלעתים הפלא הטמון באובייקט הזעיר והעשוי באופן וירטואוזי ומהפנט לא פחות מיצירה מונומנטלית.
המשיכה האנושית להתבונן מקרוב בעבודות האמנות הקטנות, שמזכירות לעתים בובות וצעצועים ונעשו בדיוק מרבי, היא גם זו שמאפשרת לעבודות להפתיע באמת. רבים מן האמנים והאמניות בתערוכה מנצלים את נוכחותה החמודה והקסומה של היצירה המיניאטורית כדי ליצור עולמות מוקטנים וילדותיים שמסתירים מציאות מטרידה, אפלה, או כדי לספר על אסונות לאומיים ואישיים.
התערוכה נפתחת במחווה למיניאטורות של רובינשטיין: העוגות הזערוריות של נעמי אבליוביץ׳, אדריכלית, מעצבת וגסטרונומית המתמחה בתרבות אוכל. הן עשויות מפולימרים ונייר, והופכות את האובייקטים המפתים לאכילה לתכשיטים נחשקים.
בחלל הסמוך מוצגות עבודות שחוקרות את מושג הבית, ובהן האמנים משחקים במעין בתי בובות עכשוויים. למשל, אלון שריג שיצר בפרספקס דגם מוקטן של בית מגורים תל־אביבי טיפוסי בעל קירות שקופים לגמרי, ההופך את החוויה הביתית לדיסוטופיית מדע בדיוני.
גם ורד אהרונוביץ׳ משחקת במעין בית בובות ב"חומות חימר". היא משכפלת שמונה פעמים את דמותה שלה בתוך הסטודיו, ועוסקת בתסכולי וקשיי היצירה האמנותית ובהרס עצמי אמנותי. דמותה מתרוצצת באינסוף פעולות משעשעות כשהיא כלואה בסטודיו שלה, מניחה דלי צבע על ראשה, משליכה סקיצות לפח, מפעילה מסור ושותה טרפנטין.
מקרה יוצא דופן הוא המודלים של מנחם שקמוני, שאינו אמן במובן המקובל, אלא מעצב פורנזי. שקמוני הוא הישראלי היחיד שעיצב מודלים תלת־ממדיים לשחזור זירות פשע עבור משטרת ישראל. הוא שירת כחוקר בכיר ביחידה לזיהוי פלילי ופיתח דגמים מוקטנים ששימשו כראיות משפטיות וכאמצעי לימוד, ארבעה מהם מוצגים בתערוכה. הדגמים מבוססים על מדידות ותצלומים מהשטח וכוללים פירוט קפדני של חפצים, דמויות וסימני דם. בניגוד למיניאטורות אמנותיות רגילות, לפרטים אלו ערך קריטי כעדות משפטית העשויה לחרוץ גורלות. האחריות הכבדה המלווה את יצירתם מבדילה אותם משאר העבודות בתערוכה, והופכת את המבט המדוקדק של שקמוני מכלי אסתטי לכלי חקירתי גורלי.
רוני טהרלב מציגה בתערוכה סדרת דיוקנאות מיניאטוריים, המזכירה את אמני המופת הקלאסיים מהעבר, בהתאם היא מוצבת באולם ה”אולד מאסטרס”, לצד ציורי ואן דייק ורובנס. זוהי סדרה של ציורים זעירים במסורת דיוקן המיניאטורה, שבדרך כלל נוצרו כמתנה פרטית ואינטימית עבור אהוב או אהובה. מהציורים של טהרלב ניבטים דיוקנאות ריאליסטיים של ספק גברים־ספק נשים, טיפוסים קוויריים וא־בינאריים מגדרית יפהפיים שמביטים בנו בחזרה מתוך הספק ציור־ספק תכשיט שבו הם נתונים.
הסטודיו הניו־יורקי של קונסטנטין ולורן לאון בוים מציג עשרות דגמי בניינים קטנים העשויים ניקל, כמעט בגודל כף יד, שנראים בתחילה כמו מזכרות תמימות של מבנים מפורסמים מארה״ב. אבל אלו למעשה מייצגים שורה ארוכה של אסונות וטראומות, החל ממגדלי התאומים, זירות הרצח של הנשיאים לינקולן וקנדי, הכור בצ׳רנוביל, הטבח באוניברסיטת אוסטין בטקסס, והבניין שבו נחשפה פרשת ווטרגייט.
גם צמד האמנים הישראלי נוי ותמיר (נוי חיימוביץ׳ ותמיר ארליך), זוג בחיים ובאמנות, יצרו מיצב משותף שלכאורה נדמה אסקפיסטי ובעצם מגיב למציאות החברתית הישראלית המשוסעת שאחרי המלחמה. ״קווסט מס. 2 - מלחמת הארץ האחת״, היא עבודה גדולת מימדים המתרחשת בארץ דמיוניות לכאורה ובה מאות דמויות קרמיקה מפוסלות, אנושיות וחייתיות, על גבי שולחן משחק תפקידים ענק בסגנון מבוכים ודרקונים. מתחתיו, כמו בציור כנסיה ביזנטי, הם הקימו לתחיה עולם מקביל דמוני של מפלצות ויצורי כלאיים מדהים לא פחות, שמפוסל לפרטי פרטים בחומר קרמי. באמצעות העיסוק במשחקי לוח, מפות ובריחה למחוזות הפנטזיה, הצמד מבקש לבחון את האופן שבו נרטיבים של מלחמה וריבונות הופכים לחלק מהמרחב הביתי והיומיומי התמים והמשחקי.
עוד עבודה אקטואלית וחזקה היא של הצמד True Twins (אלמוג סלע ואיתמר תורן). סרט האנימציה שלהם, שנוצר במקור עבור הסרט "שש וחצי" ששודר בכאן 11, מציג את אתרי טבח 7 באוקטובר. באמצעות 30 מעצבים ואמני קראפט, סלע ותורן דחסו לתוך פורמט של 6 וחצי דקות ובקנה מידה של מכונית צעצוע, את זירת מסיבת הנובה, מכוניות שרופות, טנק וגם את הקורבנות והמחבל. אף שמדובר במודלים דמויי צעצועים, תחושת האבסורד והאימה דווקא מועצמת בבחירה לברוא מחדש במיניאטורות את מה שלא ניתן לתאר במציאות.
