אייל מגד: "יואל הופמן באמת קדוש, הביקורים אצלו היו עלייה לרגל"
הסופר מתאר בספרו החדש את הקשר המיוחד עם חברו הטוב, הסופר הנערץ יואל הופמן, ואת שנותיו האחרונות שבהן פרש אט־אט מן העולם. “חלקנו הרגשה של מובסות, שהחיים ניצחו אותנו", הוא אומר בריאיון לכלכליסט. על החברות עם נתניהו שהסתיימה במאמר מתריס הוא מספר: “החבר הפך לצורר"
"בסוף כל שיחת טלפון יואל שואל: מתי תבוא? בשבוע הבא, אני מבטיח ולא מקיים", כותב אייל מגד בספרו החדש "אורו הגנוז, עם יואל הופמן, ובלעדיו" (הוצאת ידיעות ספרים). מגד והסופר יואל הופמן היו חברים טובים במשך הרבה שנים, הוא הרבה לבקר את הופמן כשהתגורר במעלות ואחר כך בצפת. הוא מתאר את שנות חייו האחרונות של הופמן (שנפטר באוגוסט 2023), שבהן התכונן לפרידה מן העולם, וכיצד פרש אט־אט מחייו.
הספר מעניק להופמן מעמד של קדושה. הוא היה מעין גורו. בפועל הוא לא באמת היה טיפוס מתבודד כפי שנטו להאמין – בעיקר מפני שלא התראיין ולא הצטלם – אלא מרצה מבוקש באוניברסיטת חיפה וסופר אהוב על קהל מושבע. כמו מנהיג חצר חסידית: חסידות הופמן.
מגד מתאר בספר את הביקורים שלו אצל הופמן. "יואל הבין אותי יותר מכל אדם אחר, מתוך עצמו. הוא הבין את המרדנות שלא הולכת עד הסוף, את היחס העמוק לבעלי החיים ולזכויותיהם, אני טבעוני. אני מתאר בספר את הפגישה האחרונה שלנו, כשנפלו חתיכות עוף מהמקרר והוא ישב ואכל אותן, ואפילו חלק עם החתולים, אחרי שלא נגע בבשר שנים – זה היה מעשה של התרסה. פתאום הוא שחרר את עצמו ממוסרות הכל בדרך החוצה מפה".
מגד (77) מתגורר בשנים האחרונות בחיפה. בנם של הסופרים אהרן מגד ז"ל ואידה צורית תבדל"א, נשוי לסופרת צרויה שלו ולהם ילדים משותפים, ילדים מנישואים קודמים ובן מאומץ. את הופמן הכיר דרך הספרות. ב־1990 שהה כמה ימים בדירת חברו עלי מוהר בתל אביב, שם נתקל בספר "ברנהרד" של הופמן. הוא קרא אותו נפעם. יום או יומיים אחרי צלצל הטלפון בדירה ועל הקו היה הופמן, שאמר למגד כמה הוא אוהב את ספר שיריו "קרפה". משם החלה ידידות שהתעצמה עם השנים.
"הקרבה שלי אליו היתה קיומית", אומר מגד. "הבנו אחד את השני בלי לדבר הרבה. בזמן כתיבת הספר עלו לי מיני שאלות ואני מדבר איתו תוך כדי כתיבה. אני תוהה איך לא שאלתי אותו שאלות קרדינליות. למשל אם הוא מתפלל, אם הוא באמת פונה ומתחנן לאלוהים. בסוף אני מבין שהשאלה היחידה ששאלתי אותו זה 'מה שלומך', והוא ענה לי בלי להכביר מילים".
מה שעמד בינך ובינו היה האמונה הדתית שלו.
"זה רק פרק מסוים בחייו, אחרי ששכל את בנו ואת בתו. הוא חיפש סעד כלשהו. אלה הנסיבות שהביאו אותו לבית הכנסת במעלות. שאלתי אותו מה הוא מוצא שם, הוא אמר: 'אנשים טובים שמושיטים לי יד'. זו לא חזרה בתשובה במובן הקלאסי. הוא פינה את הבית מכל מיני חפצים עם סממנים נוצריים או בודהיסטיים, זה ארך שנתיים־שלוש, לא יותר. אחר כך היו לו בעיות עם דמותו של אלוהים".
מה חיבר ביניכם?
"חלקנו הרגשה של מובסות. שהחיים ניצחו אותנו. שואלים אותי מה יואל היה אומר על המצב עכשיו, לא נעים לי להגיד שהוא היה חושב כמוני. הוא לא היה שמאל או ימין, הוא היה כמוני מתריסן, אהב לעשות ההפך. כמובן, להיות ביביסט אחרי 7 באוקטובר זה דבר נוראי. אפילו אני, שהייתי קרוב לביבי, ניערתי את עצמי ממנו בצורה פומבית".
"יואל הופמן היה ז'אנר בפני עצמו. במידה מסוימת הוא היה סוג של גורו"
יואל הופמן, מהחשובים בסופרים הישראלים, שמת בסוף השבוע, היה אדם ששמר על פרטיותו בקנאות ובכל זאת זכה בקהל מעריצים גדול. בכתיבתו המרדנית עירב אסוציאציות, הומור והשפעות זן. "כילד יתום שחווה בעצמו אובדן, לא פעם אמר לי שהמוות הוא כמעט ידידו הקרוב. היה לזה גם ממד ספרותי, בחיבור ההרסני בין כליה לאסתטיקה", אומר עורכו יגאל שוורץ
לכתבה המלאה
מה חשב הופמן על התמיכה שלך בראש הממשלה בנימין נתניהו?
"יואל אף פעם לא גינה אותי על החברות עם ביבי, נדמה לי שהוא אפילו הצביע בעדו ולו בשביל ללכת נגד. הוא לא היה ימני או שמאלני, הוא בעיקר תמך בכך שניסיתי כל הזמן לדבר עם ביבי על זכויות בעלי החיים. ביבי אפילו מינה בעידודי וביוזמתי יועצת לענייני זכויות בעלי חיים. אז יואל חשב שאני לא סתם מדבר אלא גם מועיל".
אתה מביע צער על שלא ביקרת אותו מספיק.
"הוא היה אומר 'תבוא' ולא באתי. נרתעתי מהיציאת מצרים שהוא עשה מהעולם הזה. זה העיק עליי, לא הרגשתי שאני מוכן לזה. הוא היה האסקימוסי הזה שהולך מחוץ למחנה כדי למות. אמא שלי בת 101 והיא אומרת, 'אני עוד סקרנית לגבי החיים, לא רוצה למות'. אני לא מרגיש סקרן לגבי החיים, אבל אני לא שש להיפרד מכל סובביי. נולד לי עכשיו נכד חדש, יש חידושים. זה אינסטינקט, אתה עוד לא רוצה להיפרד, עוד לא מיצית. יואל – הסתכלת עליו וראית שהוא מיצה. אבל כשבכל זאת הלכתי אליו, תמיד הייתי יוצא בידיים מלאות. הוא הטעין אותי. כמו עלייה לרגל למקומות קדושים, ואתה אף פעם לא מתאכזב".
הספר מעניק לו מעמד של קדושה.
"הוא באמת קדוש, אני אומר את זה בגלוי. זכותי לעשות לי קדושים, כמו שאנשים בהיסטוריה בדתות שונות העניקו דרגת קדושה ואין להם יתרון עליי. את התעודה הזאת של קדוש אני כותב, רק מבלי להיות שליח של אלוהים".
יואל אף פעם לא גינה אותי על החברות עם ביבי, נדמה לי שהוא אפילו הצביע בעדו ולו בשביל ללכת נגד. הוא לא היה שמאל או ימין, הוא היה כמוני, מתריסן"
לפני כמה שנים השתתפת בפעולה שלו, ששמה קץ לארכיון האישי שלו. הוא לא רצה שיישארו אחריו כתבים ושרף הכל.
"הוא ידע טוב מאוד מה הוא מפרסם ומה לא צריך להישאר אחריו. בשני הספרים האחרונים שלו הוא היה הרבה יותר מפורש אוטוביוגרפית. היתה בו השלמה טוטאלית עם מהלך הדברים. באופן לגמרי מודע הוא החליט להפסיק לכתוב, ויותר מזה – הוא הפסיק להתייחס לספרים שכתב. באתי עם בני ציפר אליו לביקור, הוא שאל אותו על ספריו, יואל אמר, 'אל תשאל אותי על הספרים, אני שכחתי כל מה שכתבתי'. זו לא היתה שיחה של סניליות, הוא פשוט פרש גם מהספרות".
בעקבות אסון 7 באוקטובר התנערת מהחברות עם נתניהו. מה היתה נקודת השבר שלך?
"אף פעם לא ניתקתי יחסים עם חבר, כי חברות בעיניי שווה יותר מדעות, השקפות ונטיות. אבל עם ביבי לא היתה לי ברירה. ב־8 באוקטובר לא אמרתי לעצמי 'גמרתי עם ביבי' כי חשבתי שהוא יסיים לבד את תפקידו. כשהמלחמה נמשכה והיה שכול בלתי פוסק של חיילים, הרגשתי שהם נופלים במלחמה אישית שלו כדי לשרוד פוליטית ויש לו דם על הידיים. בתוך רבע שעה כתבתי את המאמר הקיצוני ההוא (‘צא לנו מהחיים, מלאך המוות’, שפורסם בהארץ במאי 2025), החבר הפך לצורר, וידעתי שאין דרך חזרה מזה".
לא זכית לחיבוקים מהשמאל אחרי האקט הזה.
"זה לא מעניין אותי, גם ככה יש לי הסתייגות מהשמאל המתייפייף שאוהב את עצמו. יש תופעה של אלה שכאילו חוזרים בתשובה מהביביזם, אבל בשמאל אין על זה סליחה ואין מחילה. יכול להיות שיסלחו למי שהיה חבר של היטלר, אבל לא למי שהיה חבר של ביבי. זו קנאות קשה לא פחות מזו של החרדים".
