"החייל הישראלי צייתן יותר מיוסריאן. למרות הביקורת שלו, הוא ירוץ לחזית"
מה עושה חייל מילואים שמתנגד למלחמה ובכל זאת נלחם בה? ורסנו (שם עט) כתב במילואים את "מלכוד 23, או כל שם מחורבן אחר", שמפגיש בין הקלאסיקה האנטי־מלחמתית "מלכוד 22" למלחמה בעזה, ומציג בסיפורים קצרים מצחיקים ועצובים את הפרדוקס של החייל הישראלי ואת התפרקותה של החברה
זה היה מתבקש שבתוך כל מלחמת 7 באוקטובר הזאת, על שלל ספריה, ייכתב גם "מלכוד 22" ישראלי. והנה זה בא, מצחיק ועצוב גם יחד: "מלכוד 23, או כל שם מחורבן אחר" (הוצאת שתיים), ספר שעליו חתום "ורסנו", שם העט שבחר הסופר בהשראת גיבור ספרו, רועי ורסנו — חייל מילואים ששירת בצנחנים במלחמה בעזה. בטקסט שמתחיל כמכתב אל החברה שלו זוהר ("זורקי"), הוא מנסה לתאר את קורותיו בחזית. ומכיוון שתיאורים והסברים בעל פה לא הצליחו להעביר את חוויותיו שם למי שנמצא בעורף — נותרה לו רק הספרות, שתדבר במקומו בסיפורים, אנקדוטות, מחשבות, תהיות ותובנות מהמלחמה.
"הספר התחיל להיכתב בעזה במחברת שהיתה מיועדת לבת הזוג שלי", מספר ורסנו (שמו האמיתי שמור במערכת), צעיר כבן 30, שגדל במושב בשרון ועוסק בחינוך. "אני קורא הרבה ספרים בדרך כלל, ובגלל שהיינו הרבה זמן בחמ"ל שהיינו צריכים לתפוס, היו לי משמרות להעביר, וקראתי שם ספרים. אחד המפקדים אמר לי 'אתה מבזבז את הזמן שלך, תכתוב ספר משלך', אז התחלתי לקשקש במחברת. לאט לאט אספתי את כל הסיפורים למחברת אחת".
איך התחלת?
"הרכבתי רשימה של דמויות מהצוות שלנו בהשראת 'מלכוד 22', שבו יש הרבה דמויות וכמה מילים על כל אחת. וכשיצאתי לרענון מעזה, הרגשתי שאני לא מצליח להסביר לזוהר מה באמת קורה שם. אז התחלתי לכתוב סיפורים קצרים. הייתי רואה משהו במהלך היום, מכניס אותו לרשימת הסיפורים שאני רוצה לספר, ובכל פעם שישבתי בחמ"ל כתבתי אותו. בכל לילה כשהלכנו לישון, הייתי מקריא את הסיפורים לצוות בשק"שים".
איך הם הגיבו על כך שהפכת אותם לדמויות?
"היו כמה כאלה שלא הצחיק אותם שהכנסתי להם מילים לפה, אבל בסך הכל כולם אהבו את הסיפורים. היו כאלה שעיינו במחברת וגיחכו, והיו כאלה שהיו ממש מחכים לסיפורים בלילה. בגדול זה מה שעשיתי רוב היום".
זמן להילחם נשאר לך?
"כן, אבל הרבה יושבים שם על התחת, ואין טלפונים ניידים, כך שחצי מהיום היה לך זמן להתאמן אימונים גופניים, לבהות באוויר או לכתוב ספר".
"אמצע הלילה במשמרת חמ"ל היה נקודת האור היחידה שלי", כותב ורסנו. "סוף סוף הייתי רק אני. ישבתי שם בנחת ושמרתי על האזנה לכל דבר חריג. כל הקצינים הלכו לישון והצוות נדם אחרי שסיים להתווכח על אלוהים יודע מה שהוא כל הזמן התווכח עליו. חשבתי על זה שלא יכול להיות יותר גרוע. שאני שונא מלחמות ושונא דרמות, שני מצבים שהחיים של צוות במלחמה מייצרים בשפע... אפשר להגיד בלי להתבייש שאנחנו בדלי של חרא, עמוק בתחתית. ואז, בדיוק כשווייץ נכנס, שמתי לב לזה. צהוב ודביק וחי וזז ומבעית וחסר חשיבות בעיני כולם, מתנועע באיטיות בחלל".
זוהי מלכודת זבובים. סתם מלכודת זבובים. אבל בעיניים של ורסנו היא מטאפורה למצבם. "תסתכל עליהם, אחי, הם גמורים", הוא אומר לחברו וייץ, "הם כבר מבינים את זה. זה סוף החיים שלהם עכשיו, עינוי מתמשך, רחוק מכל החרא האהוב שלהם". וייץ עונה לו: "אתה מרגיש כמוהם? כמו הזבובים? יא שמאלן מטורף! תשחררו את כל הזבובים, תנו להם מדינה!". ורסנו עונה לו: "כן, אחי, אני והם, אנחנו רוצים להיות במקום אחר".
אתה משמיע בספר עמדה אנטי־מלחמתית. כמו שיהונתן גפן אמר פעם "שונא את המדינה, אבל אוהב את הפלוגה". גם זה בהשראת "מלכוד 22"?
"הבאתי את הספר איתי למילואים כאקט חצי מרדני. יש לי סלידה מכל סוג של אלימות. במלחמה תמיד עולה השאלה כמה היא גוררת אותך פנימה. מאוד קשה לצאת ממנה, צריך צעדים טקטוניים כדי לצאת ממנה, אבל עובדה שזה אפשרי.
"לא הייתי מגדיר את עצמי פציפיסט, אבל אני כן רואה את האבסורד של המלחמה. בגיל 19 הלכתי להיות לוחם, ומאז לא שיניתי את דעתי — היה לי קשה עם הצבא, שנאתי להיות שם, אבל הגעתי לכל מילואים ולכל קו. אני לא מזדהה אידיאולוגית עם קווים שעושים בשטחים, אבל עושה אותם. אני תופס את המורכבות של המצב הישראלי. אני כמובן מתנגד למלחמה ומאמין ששלום ודיאלוג הם הדרך לפתור דברים. אבל ישראל נמצאת במורכבות, ולפעמים היא נדרשת לאלימות. ועדיין אני שונא את זה. זה שאני מבין שזה נדרש, לא אומר שלא סבלתי מזה. ויש לזה מחירים כחברה וכבני אדם".
כמה מיוסריאן, גיבור "מלכוד 22", יש בך?
"יוסריאן היה בבריחה מהמלחמה ממש, וניסה למצוא את דרכו החוצה, אבל אני ועוד הרבה מילואימניקים היינו במלכוד. כשאתה בסדיר אתה לא מבין את זה. אתה בטוח שפקודה היא תמיד הדבר הנכון. אבל כשאתה מגיע מהחיים האזרחיים, אתה כבר אדם עצמאי בעולם ויש לך ביקורת. ועדיין אתה במלכוד. החייל הישראלי יותר צייתן מיוסריאן. עובדה שבסופו של דבר החלטנו שאנחנו רוצים להיות שם, ואפילו היה לנו מורכב להיות בחוץ".
למה מורכב?
"כי הרענונים (היציאות הקצרות לחופשת התרעננות בבית) מפגישים אותך עם עולם שלא קשור אליך פתאום. אנשים מסתכלים עליך, מנסים להבין אם זו הפעם האחרונה שהם רואים אותך, הם מתעסקים בדברים אחרים לגמרי ולא נעים להם, ויש להם מלא שאלות כי אף אחד לא מבין איך זה נראה בפנים. בסוף אתה שונא להיות בצבא אבל חוזר אליו, כי אתה גם לא מסוגל להיות בשום מקום אחר".
הצוות הוא חלק משמעותי מ"מלכוד 23". ורסנו מתאר בו כל אחד ואחד מהאנשים שלחמו עמו עוד מהסדיר עד המלחמה האחרונה. "מצו 8 אחד למשנהו הגיעו פחות ופחות חברים". הוא מספר. "אנשים סבלו מבעיות אישיות, בעיות בעסקים, בעיות בזוגיות. לכן התמה המרכזית של הספר היא התפרקות, אולי של החברה הישראלית ככלל. אני מנסה לכוון זרקור לנושא הזה, עם ניתוח שלי ליסודות שצריכים להתקיים בצוות — אהבה, רעיון משותף, ועבודה יומיומית על הקשרים והחברות. משהו בכל אחד מהיסודות האלה התחיל להתכרסם לאורך זמן. אנחנו עדיין חברים, נפגשים בחתונות, באירועים".
חוויתם אבדות?
"למזלנו לא. אתה באזור לחימה וזה לא שאתה רואה אויב כל הזמן. אבל סביבנו קרו המון דברים, כל יום־יומיים היה אירוע. היתה תחושה שאתה צריך לשמור את עצמך דרוך כל הזמן".
חוץ מ"מלכוד 22", לקחת עוד ספרים למילואים?
"הבאתי ספר הרצאות של ישעיהו ליבוביץ. לא הספקתי לקרוא אותו אבל רציתי שהוא יהיה שם. קראתי את 'בביתו במדבר' של מאיר שלו, שהיה מושלם לשלב ההמתנה שהיה לנו בצאלים, כי יש בו שלווה כזאת שנחתה עליי, וכל מה שעשיתי היה או לעשן או לקרוא אותו. הבאתי את 'כרוניקה של מוות ידוע מראש', כי הכותרת שלו הצחיקה אותי. קראתי גם את 'דבש אריות' של דויד גרוסמן, וכשהיינו בתוך עזה את 'העבד' של יצחק בשביס־זינגר".
עם כזאת אהבה לספרות, למה בעצם בחרת לפרסם את הספר שלך בשם בדוי?
"כולם ייעצו לי לפרסם בשמי האמיתי, ואמרו שמאוד קשה לשווק וליחצן ספר שאין מאחוריו בנאדם. אבל לי נוח שזה ככה. גדלתי על ספרי ‘הארי פוטר’ ותמיד אמרתי לעצמי שאני אבחר לעצמי שם עט, כמו ג'יי.קיי רולינג. אבל סופית החלטתי לעשות את זה כשהבנתי שנטפלים לחיילי מילואים ישראלים בחו"ל, ולא רציתי שזה יהיה לי על הראש. אני לא חושב שיש משהו בספר הזה שיכול להוביל לבעיות מהסוג שמגיע להאג, אבל העדפתי להימנע מהסיכון. לכן גם שיניתי את השמות של כל חברי הצוות".
