"לבי עם ישראל ואני עומדת עם עזה"
שילה ויינברג, יו"ר עמותת טרנסיות ישראל, אשת חינוך ואקטיביסטית, בספר שירה חדש על 7 באוקטובר, גזענות ופוליטיקה והאבל הפרטי על מות אשתה. "אצל טרנסים הנטייה המינית ניכרת פיזית, בגוף, ולכן זה יותר קשה"
"מי שמולידה עצמה מחדש/ יודעת את הכאב שבהולדה./ את הקרעים שייוותרו בה/ תטמין בערוגות הטוב/ שתוליד", כך כותבת שילה ויינברג בספר שירים חדש, "כעת" (הוצאת עיתון 77). ויינברג, טרנסג'נדרית ואקטיביסטית, עוסקת שנים בחינוך וכיום היא יו"ר עמותת טרנסיות ישראל וחברה במועצה המקומית קריית טבעון.
לפני ארבע שנים פרסמה ספר שירים ראשון, "אתחול" (שופרא), שמגולל את מסכת חייה האישיים: היא נולדה בעפולה כשלמה ויינברג ונישאה לרחל. הן הקימו משפחה, חיו בקריית טבעון והיו נשואות במשך 35 שנה. בשלב מסוים ביקשה לצאת מהארון כטרנסית, אולם לבקשת רחל הן שמרו על מסגרת הנישואים והיא המשיכה בחייה כגבר. רק אחרי מותה של רחל ב־2017 החלה ויינברג לעבור טיפולים של התאמה מגדרית. כיום היא חיה בזוגיות, הורה לשניים וסבתא לנכדה.
ויינברג (67) היא גם פעילה פוליטית. מאז 10 באוקטובר 2023 היא מפגינה בצמתים ביחד עם פעילים נוספים כמעט מדי יום, ובמועצת קריית טבעון היא מחזיקה את תיק הקהילה הגאה ועוסקת בחינוך. שירה החלה לכתוב מגיל הנעורים. “ב־2003 פרסמתי כמה שירים באנתולוגיה 'גאים להציג', שערך אילן שיינפלד. בזמן ההוא לצאת מהארון עדיין נחשב מעשה נועז".
היום אנחנו רוצים להאמין שזה כבר פחות נועז.
"תלוי איפה. בחברות השמרניות זה עדיין קשה - החברה החרדית, הערבית, לפעמים גם הדתית־לאומית — שם לצאת מהארון זה עדיין אישיו. בעמותה ‘טרנסיות ישראל’ אנחנו מסייעות לבנות טרנסיות שחלקן עובדות במעגל הזנות, שליש מהן מהחברה הערבית, ושם זו סכנת מוות. כמה מהן נאלצות לעבור לגור במקום אחר. אבל גם בחברה היהודית־החילונית־הליברלית לא אתפלא אם אשמע על משפחה שמחרימה ילד או ילדה בגלל נטייה מינית. אצל טרנסים הנטייה המינית ניכרת פיזית, בגוף, ולכן זה יכול להיות יותר קשה".
ספרה "כעת" כולל כמה מחזורי שירים. הראשון, "שבעה בתי קינה", מקונן על אירועי 7 באוקטובר והמלחמה בעזה. המחזור "התכהות" עוסק באבל הפרטי אחרי מות רחל, ואחריו מופיעים שירים בוערים פוליטית במחזורים "מזבח", "עקודים" ו"המתים".
ב״שבעה בתי קינה״ את כותבת: "כעת נעקוד את עצמנו/ בהרי המוריות/ ואיל לא בא".
"תמיד הייתי פעילה בשמאל, ומאז המהפכה המשטרית אני מרגישה שאנחנו מידרדרים במדרון שסופו ידוע. ברמה התודעתית הקרב הוכרע. אם לא נשנה את הדפוס שלנו ונהיה באמת שילוב של מדינה יהודית ודמוקרטית, לא נחזיק מעמד. הספר הזה הוא קינה על העם שלי. הייתי לפני כמה ימים בהפגנה בצומת אלונים, היינו אלפי אנשים, ובאמת יש פה אנשים נפלאים, אבל תחום ההתמחות שלי הוא פילוסופיה של ההיסטוריה וכשאני מסתכלת על התמונה הרחבה, יש מה שנקרא רוח העם או רוח התקופה, והצייטגייסט שלנו היום הוא לא טוב. אני רואה איך הדפוסים שהיו לפני אלפיים שנה חוזרים על עצמם. אנחנו לא מבעירים את האסמים, אבל מבעירים דברים אחרים. לפני כמה ימים עברתי תקיפה בהפגנה, נפצעתי ביד. על בסיס שבועי אני חוטפת נאצות, פעם גם ניסו לדרוס אותי".
מה דעתך על עצומת האמנים ותגובת עידן עמדי?
"עמדי יכול לחשוב מה שהוא רוצה, אבל האופן שבו הוא התבטא היה כאילו הצד השני לא קיים בשבילו - אפס, כלום - פסול. 'כעת' זה ספר על אבל. והאבל לא נגמר, כי המלחמה לא נגמרה. האייל לא בא. אצל אברהם אבינו היה דאוס אקס מכינה, האל שלח לו אייל והציל את הבן שלו. אני לא רואה עכשיו את האייל הזה. אז יש לנו חברה אזרחית נהדרת, אני מוקפת באנשים שכל אחד הוא מקור השראה עבורי. אבל יש מסה מצטברת, והאנשים הנפלאים האלה לא מהווים השפעה מכרעת".
מחזור שירי ״מזבח״ עוסקים ביחסי השכנות עם הערבים שחיים בסביבה שלך.
"אני גרה בטבעון, לרותי זוגתי יש בית בוואדי ניסנס בחיפה, יש לנו הרבה מאוד חברים ערבים. יש לי ביקורת על החברה הערבית, זו חברה שמרנית מאוד, אבל יש לי גם הרבה אמפתיה. השיר 'ערבי מת' הוא פרודיה, והוא מבוסס על מקרה אמיתי. כשהייתי מורה ולימדתי אזרחות בתיכון, נכנסתי לכיתה ועל הלוח מישהו כתב 'ערבי טוב - ערבי מת'. הסתכלתי על הלוח, הסתכלתי על התלמידים, הם היו בטוחים שאני אצעק, אבל אמרתי להם ‘איזו עבודה רשלנית עשיתם, בואו תקשטו את המשפט הזה, שייראה יותר משמעותי ויותר יפה’. כשהם סיימו והתיישבו הסתכלנו כולנו על הלוח, הם הבינו מה עשו. כמה זה נורא. היום זה כבר לא מזיז לאף אחד. אם תעברי בעיר ותראי כתובת 'ערבי טוב - ערבי מת', אף אחד לא יטרח למחוק את זה.
"ומה שאנחנו עושים עכשיו בעזה, אי אפשר לא לגלות חמלה גם כלפי מי שעשה לך רע. זה ההבדל ביני ובין הנמר הזה שטרף את המטפל שלו בגן החיות. אני, יש לי תודעה, אני בת אדם, אני יצור תבוני ואני חושבת שההרעבה, ההפצצות השיטתיות, הגירוש — אלה פשעי מלחמה. ולא שאין בי כעס על מה שעשו לנו. לבי עם ישראל ואני עומדת עם עזה".
בנה של ויינברג, עמית ויינברג, הוא סטנדאפיסט. הוא למד משחק בסמינר הקיבוצים, ועובד היום כמלהק התוכנית "בואו לאכול איתי" בכאן 11. לפני כמה שנים העלה את המופע הקומי "אבא שלי בת", שמאז התרחב לעוד נושאים.
אז מה הולך להיות פה?
"יש לי נכדה בת 3, ועוד נכד בדרך. אני חושבת עליהם, על העתיד שלהם פה. ההיסטוריה נעה בתנועה ספירלית. היום אנחנו בעידן אי־הנאורות. צר לי על האנשים שחיים בנקודות הנמוכות של ההיסטוריה — כמונו. לא פשוט לנו, אבל אני חושבת שיש לנו מספיק אומץ לחיות את החיים האלה".
