אימה, אמהות וציד מכשפות באשקלון בסדרה החדשה "הורסת"
נשים חזקות ובלתי מתפשרות שולטות במותחן החדש והמוצלח של בת חן סבג, "הורסת" - מהתסריט והבימוי ועד הקאסט - כולן נפלאות. הסדרה נעשתה כמחווה לנשות משפחתה: "כל אחת מהן חזקה, דרמטית וחיה בסרט של עצמה"
"אני מקדישה את הסדרה לנשים במשפחה שלי שבזכותן אני פה", אומרת בת חן סבג על "הורסת". "עם כל האופל שיש בה, היא גם מחווה של אהבה לנשים האלה, שכל אחת חזקה, דרמטית וחיה בסרט של עצמה".
הסדרה החדשה שלה היא תצוגה נשית מופלאה על המסך ומאחוריו. דרך סיפור מתח־אימה היא מתארת את יחסי אמהות-בנות, חברות, דודות ומכשפות - שאולי מפחידות חלק מהאנשים, אבל מחזקות רבות אחרות. סבג, שכתבה, יצרה ומככבת בסדרה, אספה סביבה שחקניות כמו קרן מור, כנרת לימוני, גילת אנקורי, אילנית בן יעקב ועינת שרוף המעולות, וצירפה אליה כבמאית את דפנה לוין, שמאחוריה סדרות כמו "אופוריה" ו"חמישים".
היא מתבססת לא מעט על סיפורי הנשים במשפחה שלה. דודתה האהובה, שסבלה ממאניה דיפרסיה, היא ההשראה לדמות של האמא מאגי בסדרה (מור בהופעה מוחצנת ומרשימה במיוחד). "הדודה הכי מגניבה שלי", אומרת סבג בשיחה עם "כלכליסט", "אני ואחי היינו מבלים אצלה בחופשים והיא נתנה לנו לעשות הכל. ככה יצא שראינו בגיל צעיר מאוד סרטי אימה כמו 'מלתעות' ו'מגרש השדים', סרטים שהשפיעו עליי כעת בעשיית הסדרה". לכל אורכה של הסדרה שעלתה ב־HOT בשבוע שעבר, היא משדרת משהו מיסטי, מאגי, מאיים, אבל גם משעשע. היא שילוב של סיפור אימה, מותחן משטרתי, וגם דרמה משפחתית.
סבג (41) היא שחקנית ויוצרת טלוויזיה עטורת פרסים. הסדרה הקודמת שלה "מטומטמת", מלפני עשור, זכתה בשני פרסי אקדמיה, על התסריט ועל המשחק שלה, והפכה אותה מאז לכוכבת מקומית. הגיבורה של "הורסת" היא אבישג קוסמה (שאותה גם מגלמת סבג), פליטת ריאליטי, המנסה לשקם את תדמיתה. היא מוזעקת לעיר הולדתה בדרום, כשהיא מתבשרת שאמה נמצאת בהתקף פסיכוטי, כנראה משום שנמצאה גופה של גבר מת בקרבתה. מי שמנסה לפענח את התעלומה יחד איתה היא השוטרת הזוטרה קלודין צ'בוטרו (כנרת לימוני). האם המכונה מאגי מחפופה נחשבת למכשפה השכונתית, בין היתר בגלל העבר המיני המאוד ארוך ומגוון שלה, והיא מאמינה שמוטלת על כל בנות המשפחה קללה שלפיה כל גבר שמתאהב בהן סופו למות.
הבמאית דפנה לוין מספרת שסוד המשיכה שלה לסדרה היא הדמוניזציה שעושים לנשים בה, רק בגלל שהן מעזות להחצין את המיניות והתשוקה שלהן. "ההנחה בבסיס האמונה הטפלה שבסדרה היא שנשים יפות ומיניות הן מסוכנות וצריך לשרוף אותן כי הן מכשפות", מסבירה לוין. "באווירת ציד המכשפות של פעם. את היפות, שיש להן תשוקה, חייבים לכבות, כי תשוקה נשית זה דבר מסוכן. זה חוזר הרבה לאורך ההיסטוריה ומיוחס גם למושג היסטריה. זה כמובן עניין מניפולטיבי, כי אם את סתם מכוערת, אז פשוט אין לך זכות קיום במרחב".
גם שם הסדרה מנוסח בלשון נקבה, וסבג מרחיבה לגבי ריבוי המשמעויות שלו: "לא ברור מי פה הרסה למי את החיים או אם היא הורסת לטוב ולרע", היא אומרת, "שעשע אותי לקחת את הנחת היסוד בז'אנר האימה שבו יש רע מוחלט וטוב מוחלט ולהחיל את זה על יחסי אמהות ובנות. הרשע המוחלט שמצפה לך בקצה המסדרון זה אמא שלך שאומרת לך 'אמרתי לך'".
"אמא שלי נוהגת להגיד 'חבל הטבור הוא אלסטי', רוצה לומר שאיפה שלא תהיי, הקשר בינינו נשמר. אני מדמיינת את זה כמו חבל באנג'י, שיחזיר אותך במשיכה חזקה לכוס של אמא שלך, לא לפני שייכרך סביב הצוואר שלך עד כדי חנק".
במקור היתה אמורה הסדרה להיקרא "פאקינג מקונדו", כפי שמכנה אותה הגיבורה שלה, על שם העיירה הבדיונית שבמרכז "מאה שנים של בדידות" של גבריאל גרסייה מארקס. "זה ספר אהוב עלי ועל כל המשפחה שלי", מסבירה סבג. "וגם כי אבא שלי קורא לשכונה שממנה אמא שלי באה באשקלון, לשיכונים שם גדלה, 'מקונדו'. יש משהו במקום הזה באשקלון, שסבתא שלי ואמא שלי גרות בה עד היום, שהוא שכוח אל, מנותק מהעולם. יש לו חוקים משלו, היגיון וקצב משלו. האיכויות האלה קצת ספרותיות. יש בהן קסם. ובעיקר אין מהמקום הזה דרך החוצה. מה שקושר את הדמויות באופן הכי עמוק הוא ניחוח חריף של החמצה. לכולם בסיפור הזה היה יכול להיות משהו, אבל הם נולדו לתוך קללה, שכונה ומשפחה, שלא איפשרה להם להתממש".
העיר שבסדרה ממוקמת בישראל אבל היא מרגישה אוניברסלית. לכן לא מפתיע יהיה לראות אותה ואת הסדרה עצמה בנטפליקס. "מהפה שלך לאלוהים", אומרת סבג, "לאשקלון יש קסם שלא קשור לטילים שנופלים עליה. אני לא אומרת את זה בציניות. גרתי באשקלון במשך שנה בזמן שכתבתי את הסדרה. היא עיר מדהימה".
