"תרבות הפכה למשהו שרוצים לשלוט בו, ולגדוע"
המתרגם והמחזאי אלי ביז'אווי עובד עכשיו במקביל על מחזות להבימה, חיפה, בית לסין והקאמרי. הוא היה שמח לשבת על קפה עם הסופר התנ"כי, מגלה את אהבתו לציור, מודאג ממהלכי הממשלה, והיה רוצה שלווה מהסוג שקוראים עליה בספרים או רואים ביצירות
איפה אנחנו תופסים אותך?
"ביציאה מבריכת גורדון אחרי שגנבתי חצי שעה של שחיה, שזה החמצן והשפיות שלי, למרות שאני סובל מכל רגע. בדרך לשיחה עם סטודנטים לקראת צפייה ב'חשמלית ושמה תשוקה' בקאמרי".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
הראשון והשני הם כמעט אחד בתוך השני. שתי קפסולות שנעלמות כמעט לאותה כוס. בתור דחיין, הרגעים בבוקר עם הקפה הראשון הם רגעים של בהירות שאני או פותר משהו שלא הצלחתי לפתור, או מסוגל להתעסק עם משהו שלא התחשק לי להתעסק".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"הייתי רוצה לשבת לקפה עם הסופר התנ"כי. נגיד זה של שמואל א'. זו הזדמנות לשבת עם מישהו שהוא גם אמן, גם היסטוריון וגם משכתב היסטוריה עם קבלת החלטות ויצירת נרטיבים".
על מה אתה עובד עכשיו?
אלי ביז'אווי
גיל:
47
מקום מגורים:
תל אביב
מצב משפחתי:
נשוי + 3
רפרטואר:
מתרגם ויוצר תיאטרון. זוכה עיטור אבירות מטעם ממשלת צרפת על תרגומיו. בין מאות תרגומיו "רומיאו ויוליה", "טרטיף", "בית ספר לנשים", "1984", "מלאכים באמריקה", "סיפור הפרברים" ו"אותלו". ישתתף בכנס השפה העברית בהיכל התרבות בראשון לציון (11-9 בפברואר)
"סיימתי לתרגם את המחזמר 'היומן' לתיאטרון חיפה, שהפך מתרגום מאתגר ומתסכל למשהו שעשוי להיות ייחודי ומרגש. אני נמצא בחדר חזרות מאוד מסעיר של 'קברט' בקאמרי. אני כותב עם תמר קינן להבימה את 'מולייר מאוכזב', על משקל 'שייקספיר מאוהב'. כרגע קוראים לזה 'בית ספר לנשים - הסיפור האמיתי'. הבנו שאת 'בית ספר לנשים' מולייר כתב עבור שחקנית צעירה ממנו ב־20 שנה, על גבר שמבודד אישה כדי שהיא תהיה לו רעיה ראויה. וגם בחיים הוא כתב את זה עבור שחקנית שצעירה ממנו ב־20 שנה ועניין אותנו השילוב בין המחזה הקלאסי למייקינג־אוף שלו. ב־10 בפברואר אשתתף בפאנל על תיאטרון והשפה העברית בכנס השפה העברית בהיכל התרבות בראשון לציון, עם ד”ר לאה גילולה, בת חן סבג ויהושע סובול".
מה השריטה שלך?
"קשה לי להיות בכאן ועכשיו ואני כל הזמן בשם ואחר כך או בקודם ולמה לא. אני מקווה שהשתפרתי בזה קצת, אבל אני אדם שקשה לו להיות שבע רצון. מצד שני זה המנוע לעשייה".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"עצה זה משהו שמכוונים אותך אליו ואני מודה שבחיים שלי זה כמעט הפוך. אני בא מבית מאוד מאפשר עם אבא שומר מסורת ואמא באזורי המאבק המגדרי, פמיניזם וליברליזם. חייתי בבית שהכל אפשר – מזרח ומערב, מסורת וחופש, צרפת וישראל. וגם כשבחרתי בתחום שהוא רחוק מלהיות מובן מאליו עבור ההורים שלי, לא קם קול צעקה. אף פעם הבית לא היה מקום שחוסם, אז לפתוח זו עצה מצוינת".
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
"יש לי טריפ חדש. לבת הזוג שלי אוריתה יש חבר ילדות שהוא צייר מחונן, צוקי גרביאן, שכל פעם שאני רואה עבודות שלו הילד שבי אומר 'למה אני לא מצייר?', כי הייתי ילד שמצייר, ולמה הוא לא המורה שלי. ליום ההולדת האחרון היא רשמה אותי לסדנה שלו וכבר שלושה חודשים כל שבוע ביום שישי אני אצלו בסטודיו חמש שעות מצייר וזה מדהים. ההתבוננות שלו על העולם אחרת. זה ללמוד ללכת מחדש בתחום שהוא אהבת הילדות שלי".
איזה כוח על היית רוצה שיהיה לך?
"היכולת להימצא בכמה מקומות בו זמנית. ואם אפשר שזה יהיה גם רוחבי, כלומר לנוע גם מבחינת זמנים".
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
"אוריתה בת הזוג שלי. זו קלישאה איומה והיא תזרוק עלי את העיתון אבל למזלנו זה נכון".
למה אתה מתגעגע?
"לימים שהיו לי יותר אמון ואמונה במקום שאני חי בו. בשנים האחרונות אני מרגיש שאני חי כאילו את החיים שלי, אבל עם עול מאוד כבד. אני מתגעגע לימים שבהם יכולתי להיות עסוק בחיים עצמם ולא במה שהשתבש בהם. המציאות שמחייבת אותך לחיות את מהדורת החדשות של לפני דקה מקלקלת לנו את החיים".
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
"אני הכי לא בזבזן שיש, אבל אם אני יודע שהילדים או בת הזוג שלי רוצים משהו ואני יכול להניח אותו על השולחן זה משמח אותי. לי עצמי אין את הפאשן של הרכש".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"הייתי רוצה יותר שקט נפשי ולהצליח ליהנות יותר מהרגע. אני אדם של מילים ויודע להשתמש בהן מצוין באופן מקצועי, אבל בחיים האישיים אני יכול הרבה פעמים לשתוק את המילים. לפעמים אני יכול להיות הרבה יותר רגשי ופתוח בדיבור ובכתיבה מאשר ברגעים של חולין".
על מה יש לך רגשות אשם?
"אני בעצמי רגשות אשם. לא יודע מאיפה המנגנון אבל הוא מובנה ומשוכלל. זה דבר שמאוד קיים בי. אני מרגיש אחראי לכל דבר שלא מסתדר גם אם הוא לא באחריותי".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"הוא עוד לא הגיע, כי אני כל הזמן מחפש את הדבר הבא. אבל אם להכיר את מה שיש אז אני מאוד שמח שהיתה לי זכות לתרגם מעל 100 מחזות. זה משמעותי שאתה יכול להגיע לאנשים ולפתוח אותם דווקא בעידן של צמצום, הצרת אופקים וטיפוח בורות. אני משתדל לבחור לתרגם את מה שחשוב שייאמר במקום שאני חי בו במקרה הזה אין סתירה בין "קרנפים" ו"פרסילה מלכת המדבר" ששניהם משמעותיים לימים אלה".
מה מפחיד אותך?
"כל דבר שקשור בילדים זה פחד בלתי נשלט לא רציונלי ולא פרופורציונלי. אבל אנחנו חיים במציאות שמה שהפחיד אותך לפני שבוע אחר כך הוא עובדה. הדבר המפחיד באמת זה ההרס. מה שקורה בשלוש שנים האחרונות באופן שיטתי הוא שכל דבר שמוצע כתיקון, מסתתר מאחוריו הרס - ממערכת המשפט ועד התרבות. יש איזו שריפת גשרים משוגעת שכל הזמן מרגישים אותה. הדבר המפחיד זה ההסתגרות, הצרת האופקים, טיפוח הבורות, מה שמדיר כל דעה אחרת, כל גמישות. זה מתנקז לחלוטין לשבוע החולף עם ההחלטות של שר התרבות, אבל זה קרה עוד קודם עם הקולנוע. במקום שתרבות תבנה גשרים בין בני אדם, עולמות וזמנים, היא הופכת לעוד משהו שרוצים לשלוט עליו ולגדוע".
מה עושה אותך מאושר או מתי היית הכי מאושר?
"יש לי פלאשים לרגעים שאני מאושר. אני יכול להיזכר ברגע שטיפסתי על הר בגוואטמלה או רגעים של הבנה שעשיתי את הדבר הנכון. האושר גם קשור בהחלטה הכי קשה והכי קלה שקיבלתי. אוריתה נכנסה להריון קצת אחרי שהתחלנו לצאת והחלטנו שאנחנו הולכים על זה. הדבר שעושה אושר הוא שהחלטה משמעותית קרתה ברגע".
מה הכי חסר לך בחיים?
"הייתי רוצה שלווה, לא רק במובן של שקט נפשי, אלא מהסוג הזה שקוראים בספרים או רואים ביצירות. לקום לשקט פסטורלי שמאפשר לך ליצור באופן חופשי. ברגעים שאני מצייר בשישי השלווה הזו מתגנבת לשם. גם כשאני מצליח לכתוב משהו שממלא אותי עוד לפני שהוא מוגש לתיאטרון, וברגעים שאני עם המשפחה במקום שלא מצריך שום דבר מלבד הנוכחות שלנו".
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
"זיכרון וסקרנות. וגם שממש עכשיו ההצגה 'אריה הספריה', שכתבתי על פי הספר של מישל קנודסן, מציגה בבוסטון כהצגת חובה לתלמידי כיתות ב' בעיר ונחמד שאפשר לייצא לעולם גם סובלנות ותקווה בימים האלה".
