"להמחיש את מה שכל כך הרבה אנשים איבדו"
בבינאלה לאמנויות ולעיצוב שנפתחת היום, עשרות אמנים מגיבים למציאות המלחמתית המתמשכת. האמנית אנדי ארנוביץ מציגה יצירה חזקה של אלפי בתים חרוכים מנייר
אלפי מגזרות נייר בצורת בתים, חתוכות בלייזר, נערמות בצפיפות זו על זו למבנים שבירים. בחלקן ניכרים עקבות שריפה, סימני האש שאחזה בהן מעוצמת החיתוך, כאילו מדובר בשרידים חרוכים. "עקורים", עבודה של האמנית אנדי ארנוביץ בבינאלה לאמנויות ולעיצוב תל אביב, משקפת את השבר שחל בארץ מאז 7 באוקטובר, ואף לפני כן: תחושה של דחיפות, זמניות ואובדן. אלפי הבתים שנחרבו, ועוד ייחרבו כל עוד המלחמה תימשך, מזכירים מגדל קלפים רעוע ומעוררים בצופה כאב וזיכרון.
עשרות אמנים, ביניהם ארנוביץ, משתתפים בבינאלה שנפתחת היום במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, ומגיבים בה למציאות של משבר מתמשך וחוסר ודאות. את הבינאלה אוצרות אנריאטה אליעזר ברונר וגלית גאון תחת הכותרת "מעשים וימים", בהשראת שיר בשם זה של המשורר היווני הסיודוס מהמאה ה־8 לפני הספירה. בשיר מבקש הסיודוס להציג את העבודה לא רק כעמל או מלאכה אלא כמעשה קיומי ומוסרי. "היצירה לעולם איננה ניטרלית", מסבירה אליעזר ברונר. "כל מעשה יצירתי משקף את רוח זמנו ומעיד כיצד אמנים ויוצרים מגיבים למתחים, לחששות ולתחושת הדחיפות של ההווה".
ארנוביץ, ילידת קנזס, עלתה לארץ בגיל 40 ומתגוררת בירושלים. היא אמנית ואקטיביסטית. "אמנים מגיבים בזמן אמת למה שקורה סביבם", היא אומרת, "והעובדה שאני מצליחה להביע את מה שאני חווה דרך אמנות היא מתנה". ב־2024 יצרה עבור אוסף הכנסת את "העצים ראו הכל" שעוסקת ב־364 נרצחי הנובה. שרידי הבתים החרוכים של ארנוביץ הם של משפחות בישראל, אבל גם בלבנון ובעזה, שאיבדו את ביתן. "מושג הבית, הקרקע שממנה נפרשים החיים, אינו עוד מקלט יציב או מבנה קבוע אלא משהו מותנה, נבנה מחדש ולעתים ניצב על סף קריסה", אומרת אליעזר ברונר.
זו לא הפעם הראשונה שארנוביץ עוסקת באובדן בית. בעבודה "גלות" מ־2015 היא התייחסה ל־58 מיליון הפליטים בעולם באותה עת, ושיקפה את הטראומה של הגלות. ב"עקורים" היא מתייחסת לכ־200 אלף האזרחים שנעקרו מבתיהם בישראל, אבל גם לעקורים מעברם השני של הגבולות. "חקרתי בניינים בכל הארץ, ממטולה וקריית שמונה, דרך כפרים דרוזיים ועד בארי וקיבוצי הדרום. ציירתי את כל המבנים ויצרתי תבניות. יצרתי אלפי חיתוכים, שכשעורמים אותם יחד מתקבלת תמונה גרפית מוחשית של האובדן.
"חיפשתי דרך לתת תחושה של מה שכל כך הרבה אנשים איבדו, ולא רק בישראל. כשמאבדים בית, מאבדים את המרכז. בחיתוכי לייזר בדרך כלל המטרה היא שהכל יהיה נקי, בלי סימנים. אני רציתי את ההפך. רציתי שהלייזר יחרוך את הנייר, שכמעט יעלה באש. כשנוגעים במגזרות הנייר השרופות כל היד נהיית שחורה. כשיצרתי את המיצג במוזיאון הידיים שלי הפכו שחורות, וזה היה חלק מהקונצפט: ברגע שמתקרבים מתלכלכים, וזה לא יורד בקלות. הצבא מדבר במונחים צבאיים, אבל ברמה האנושית מדובר בבתים שלנו, שאמורים להעניק לנו תחושת ביטחון. רציתי להעביר את התחושה כמה זה נורא ומתמשך".
