"נתניהו התקשר אלי פחות מיום אחרי הרצח וניסה לרמוז שיגאל עמיר מומן ע"י המודיעין הישראלי"
הסרט המטלטל "רצח רבין: מסיתים מבט", שיצרו יוסי מלמן ונדב בן צור ומשודר ב־HOT8, כולל תיעוד מרתק ומחדש להסתה שקדמה לרצח וגם לשרשרת ההאשמות שלאחריו, כולל חשיפה של שיחת הטלפון המפתיעה מנתניהו. "אז אנשים לקחו אחריות, התפטרו. היום אין בושה"
"רצח רבין: מסיתים מבט", שיצרו יוסי מלמן ונדב בן צור לציון 30 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ועלה אתמול ב־HOT8, הוא סרט תיעודי מרתק וחשוב וגם, יש להודות, מייאש. הוא מציג את ההסתה שהובילה לרצח רבין, מתאר באמצעות מרואיינים רבים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, את האווירה לפני, התפקוד אחרי, את שרשרת ההאשמות, קצת כמו משחק דומינו, שבו האחד משליך אחריות על השני עד שהכל קורס. בעיקר מתלווה לצפייה בסרט, שנעשה בזמן מלחמת חרבות ברזל, מראית הדז'ה וו. אי אפשר להתעלם מהדמיון בין אז להיום – הכשל המודיעיני, השאננות, האסון, הקונספציה, תיאוריות הקונספירציה, היועמ"ש, אפילו המעורבות של מדינות המפרץ ואינדונזיה (רבין נסע לפגוש את נשיא אינדונזיה באותן שנים). ובעיקר מלחמת הגרסאות, ההסתה והחשש ממלחמת אזרחים. "יש חוט מקשר", אומר מלמן בריאיון לכלכליסט: "ביבי נתניהו".
בסרט מספר לראשונה מלמן, כתב "הארץ" באותן שנים, על שיחת טלפון שקיבל אז מנתניהו שהיה ראש האופוזיציה. זה היה ב־5 בנובמבר לפני הצהריים. "פחות מיממה לאחר הרצח. כשכולנו עוד המומים וכואבים", הוא מספר. "'שלום יוסי, כאן ביבי'. זיהיתי אותו מיד... בלי הרבה הקדמות או דברי נימוסים הוא שאל אותי מיד: יוסי, אתה מכיר את הביטוי 'פולואו דה מאני'?... אתה יודע היכן יגאל עמיר עבד? אמרתי לביבי ששמעתי שעמיר היה בעבר, בין היתר, שליח מטעם נתיב באחת ממדינות ברית המועצות לשעבר". נתיב היה ארגון של קהילת המודיעין הישראלית שפעלה לסייע בעליית יהודים רוסים לישראל. "נתניהו אמר: 'שים לב, לכסף תמיד יש משמעות', וסיים את השיחה. רק אז הבנתי לאן הוא חותר", מספר מלמן בסרט, "ונותרתי המום. ראש האופוזיציה, האיש שהנהיג הפגנות אלימות וקיצוניות, מנסה לשכנע אותי ואת הציבור שצריך לבדוק אם יגאל עמיר לא מומן בידי קהילת המודיעין של ישראל והאם הוא אינו יציר כפיה".
למה לקח לך 30 שנה לספר את זה?
"התביישתי בשביל ביבי".
"רצו להשכיח במקום להנציח"
מלמן, בן 74, היוצר והמראיין בסרט, הוא עיתונאי, ובעברו היה פרשן צבאי ב"הארץ". הוא זוכה פרס סוקולוב, ופרסם תשעה ספרים על טרור, ריגול ויחסי החוץ של ישראל עם ארצות הברית ועם ירדן, בהם "מרגלים לא מושלמים", שהיה ברשימת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס". כמו כן היה התסריטאי ואחד היוצרים של סדרת התעודה "המוסד: סיפור כיסוי", ששודרה אף היא ב־HOT8.
הסרט משרטט את התהליכים שהובילו לרצח רבין, מהטבח במערת המכפלה, דרך פרובוקטורים כמו איתמר בן גביר, שנראה בסרט בצעירותו אומר "צריך להכין שלטים 'רבין בוגד', 'רבין רוצח'", מתגאה בכך שיש לו 120 תיקים במשטרה ומתחפש לברוך גולדשטיין, ועד לרצח, ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה בעקבותיו ומה היו הטעויות שנבעו מאותו אירוע. מעל הכל הסרט יוצר קשר בין מה שקרה אז, לפני 30 שנה, למה שקורה היום. ניכר שמי שרוצה להבין את 7 באוקטובר חייב להבין את 4 בנובמבר.
"יגאל עמיר הוא מהפכן", אומר מלמן. "לא נעים להגיד את זה. הוא הצליח. הוא עצר את תהליך השלום. קטע אותו כמעט לחלוטין. יש מעט מאוד אירועים בהיסטוריה שבהם התנקשות פוליטית משנה מציאות וזה אחד מהם".
הסרט גדוש מרואיינים ועם זאת יש בו תנופה רבה. הוא מתאר את האירועים דרך אישים שהיו שם, שמביאים את עמדתם ויחד ממסגרים את ההיסטוריה הלא רחוקה הזאת באופן צלול. בסרט משתתפים שמעון שבס, פרופ' שמעון שטרית, מיכאל בן־יאיר, עמי אילון, יעקב פרי, ישראל הראל, אבישי רביב, נחום ברנע ועוד.
בסרט נחשף לראשונה גם סיפור על השאננות והביטחון העצמי המופרז של היחידה לאבטחת אישים. חודשים אחדים לפני הרצח, על רקע ההסתה הגוברת, הצליח סגן ראש השב"כ לשכנע שיש להגדיל את תקציב היחידה המאבטחת את רבין. אך ראש היחידה דאז, בני להב, הרגיע אותו באומרו: "יהיה בסדר".
מול ה"יהיה בסדר" הכה ישראלי מתוארת ההסתה המתפשטת בקרב רבנים, שגזרו על רבין דין רודף ודין מוסר ועל טקס הפולסא דנורא. 41 יום לאחר מכן, יגאל עמיר לחץ על ההדק.
פרופ' יורם פרי, המתראיין לסרט, אומר שתיאוריות הקונספירציה נולדו ממחנה מסוים: "אף אחד לא אומר שכל הדתיים הלאומיים רצו שרבין יירצח. אבל הרוצח שיקף דעות שהיו בקבוצה הזאת, ולכן אלה שרצו להשכיח במקום להנציח, הם אלה שהמציאו את הקונספירציה".
הסרט מזכיר כמובן גם את עמידת בכירי הליכוד על המרפסת בכיכר ציון. עמי אילון, שמונה לראש השב"כ לאחר הרצח, אומר כי אחת הטעויות הגדולות היתה שלא הבינו שהשימוש בסמלים כמו טלאי צהוב, ארון קבורה ומדים נאציים הוא "היתר להרוג", וכי מי שעמדו על המרפסת העניקו לכך לגיטימציה.
באחד מרגעי השיא בסרט, הרווי קטעי ארכיון טובים, נראה רבין שלושה ימים לפני הרצח, ב־1 בנובמבר 1995, מתראיין לתוכנית "מוקד" בערוץ 1. הוא מתייחס לשלט שנשא את דמותו במדי SS, ואומר על נתניהו, שטען שלא ראה את התמונות מהמרפסת: "אינני מאמין לו".
מהסרט נעדרת אחת הדמויות החשובות ביותר ברשומון – מי שהיה אז ראש השב"כ, כרמי גילון. "פניתי אליו בשלב מוקדם של העשייה", אומר מלמן. "כמו שפניתי לכולם, אבל הוא סירב. הוא ייחס את זה למצבו הבריאותי. אמרתי לו שאני חושב שהוא טועה. 'אתה לא רק בן אדם פרטי, אתה משאב ציבורי', אמרתי. אבל הוא לא השתכנע. אני חושב שהוא לא אהב את זה שבעבר הייתי מאוד ביקורתי כלפיו. הוא לא התאים לתפקיד, וגם הוא הגיש את התפטרותו לפרס בליל הרצח, ופרס לא קיבל אותה, אז הוא נשאר בתפקיד ואחר כך גם הלך לוועדת שמגר ונלחם על חפותו. לטעמי הוא היה אמור להגיד שיישאר בתפקיד עד לממלא מקום.
"ההתמחות המקצועית של גילון היתה בחתרנות מדינית מהצד הימני של המפה. עבודת המאסטר שלו באוניברסיטת חיפה הסתיימה במשפט 'עלול לצאת מתוכם מפגע, זאב בודד'. זה בדיוק מה שקרה. במשמרת שלו. זה פער בלתי נתפס בין מה שאתה מעריך שיקרה לבין מה שאתה עושה כדי לעצור את זה".
סיבה אחרת לסירובו של גילון להשתתף בסרט היא אולי פרוזאית יותר. גילון הוא גיבור הסרט של אמנון רבי, "במשמרת שלי", שבו הוא מדבר על אחריותו ברצח רבין, ושודר אמש בשידורי קשת.
"מאז ההסתה חוגגת"
"הרעיון שהנחה אותנו בעשיית הסרט היה לעסוק בנושא בצורה הוליסטית. להגיש את כל ההיבטים", אומר מלמן. "ההסתה שקדמה לרצח, התגובה הרופסת להסתה של מערכת המשפט והמחדל של השב"כ. החלק של האבטחה ברור, הם גם לקחו אחריות. האבטחה קיבלה את המכה שראוי היה שתקבל. אבל את הכשל המודיעיני טייחו.
"רצינו להראות את הקונספירציה, את הפייק ניוז שהתחיל עם הסיפור שסיפרתי בסרט על נתניהו שצלצל אליי למחרת ולהראות את הקשר להיום. שעובר קו רציף בין ההסתה, שהתעצמה לממדים בלתי רגילים בתקופה של הכהונה השנייה של רבין והסכמי אוסלו, ומאז היא חוגגת, לבין המצב היום.
"רצינו להראות את הכשל המובנה בתורת המודיעין שמביא לקונספציה. צריך לזכור שמיד אחרי הרצח חשבו שמי שירה בו הוא ערבי. זה גם היה תרחיש הייחוס של השב"כ, שיכול להיות פיגוע של הג'יהאד האסלאמי.
"עוד חוט שמחבר בין אז להיום זה סוגיית האחריות. היה כשל אבל אנשים לקחו אחריות, קמו והתפטרו, היתה ועדת חקירה ממלכתית, הממשלה יישמה את ההמלצות שלה. מי יותר ומי פחות. אנשים התביישו. בני להב, ראש היחידה, נעלם מהציבור. היום אין בושה.
"שבס אומר בסרט: 'רגש האחריות נעלם מאז רבין'. זה נכון. רבין לקח אחריות על הרבה דברים, על חשבון הבנק הזר של אשתו, על מבצעים כושלים כמו נחשון וקסמן. רבין נתן גיבוי מלא לאנשים שלו. זה גם מה שמבדיל בין אז להיום. אין אחריות יותר. במדינת ישראל – שמאל, ימין, עניים ועשירים – כולם רק מתקרבנים".
