אלמדובר וגוטמן בחולון: הסרט "עצמאות" הוא שיא של יופי וכאב, אך נותר כהבטחה
עם שיא מועמדויות בפרסי אופיר, "עצמאות" שיוצא מחר הוא דרמה יפה על התבגרות, אשמה וזהות מינית. יש בו כישרון ויזואלי, טונות של כאב וכריזמה — אבל בלבו נותר חור רגשי, והוא לא מצליח להפוך את ההבטחה למימוש
משה רוזנטל עושה סרטים יפים. ממש כמו יצירת הביכורים שלו ״קריוקי״ מ־2022 גם סרטו השני, ״עצמאות״, שעולה מחר בבתי הקולנוע, הוא כזה שהצד החזק שלו הוא זה הוויזואלי. ב״קריוקי״ הצילום הניאוני הצבעוני של דניאל מילר כישף את העיניים וב״עצמאות״ שיתוף הפעולה של רוזנטל עם הצלם זיו ברקוביץ׳ יוצר רגעים קולנועיים מאוד מרשימים שמציגים בחירות אמנותיות מקוריות. "עצמאות" הוא אחד הסרטים הישראליים המדוברים של העת האחרונה. הוא ערך את בכורתו העולמית בפסטיבל סאנדנס, פתח את פסטיבל הקולנוע ירושלים, וכעת מוביל את פרסי אופיר עם 16 מועמדויות — שיא של כל הזמנים, בהן סרט, בימוי ותסריט — ולצידן מועמדות לשישה משחקני הסרט. יש בו המון כישרון, טונות של כאב, תועפות של כריזמה, אבל בדיוק כמו שהיה ב״קריוקי״, יש בלבו חור רגשי גדול. הוא לא מאוד מרגש, הוא לא ממש מצחיק, ולצד ההתפעלות הגדולה פעם נוספת מהכישרון של רוזנטל כיוצר ויזואלי, ביציאה מהסרט קשה לאחוז בדיוק מה הותיר אחריו. ״קריוקי״ היה סרט ביכורים מסקרן מאוד, מספיק מלוטש כדי להיות מרשים, מספיק בוסרי כדי להיות הבטחה להבשלה עתידית, כזה שהפך את שמו של רוזנטל למי שכדאי לעקוב אחריו. אבל ״עצמאות״, אף על פי שיש בו קנבס ואמביציה גדולים יותר, נותר צעד באותו מקום. עדיין הבטחה, עוד לא מימושה.
חולון, 1987. בועז (יאיר מזור, תגלית צעירה ונהדרת) הוא הבן הצעיר במשפחה שבה אבא (אסי כהן, הלב והרגש של הסרט הזה), אמא (קרן צור, שחקנית ותיקה שהיא עדיין תגלית מפתיעה) ושתי אחיות גדולות (מור דימרי ונטע אורבך). בועז מתכונן לבר המצווה שלו, ומתמודד עם העובדה שאביו עומד לפני קריסה כלכלית ופשיטת רגל ונאלץ לחלטר כנהג מונית. כשבועז תופס את אביו ברגע לא מתוכנן, הסוד המתגלה קורע את המשפחה לגזרים. שנים אחר כך בועז המבוגר (בגילומו של עידו טאקו) עדיין מתמודד עם רגשות האשמה של מה שקרה עשר שנים לפני כן, ומנסה לתקן את מה שעשה. ההתמודדות של בועז המבוגר כוללת מסע לילי לגן העצמאות של שנות התשעים, שהיה עדיין גן עדן, או גיהינום, של חטאים, טאבואים וסכנות. ואף על פי שהסרט הוא בלדה יפה על החיים בחולון, דווקא גן העצמאות התל־אביבי הוא זה שנותן לסרט את שמו. שם אירוני, כנראה, כי הגיבור שלנו לא מצליח להפוך מילד לגבר ולמצוא לעצמו חיים של עצמאות, אלא דווקא חיים של מצוקה וחוסר אונים.
1 צפייה בגלריה
הבמאי משה רוזנטל. לא מצליח להיפטר מזיכרונות שרודפים אותו
(צילום: ויקיפדיה, CaseyJNewell)
רוזנטל מציג כאן סוג של אדיפוס בחולון, על ילד שברגע שהוא הופך לגבר הוא מנסה להרוג את אביו — הריגה סמלית שהיא הרגע התסריטאי המרשים ביותר בסרט, ומגיעה בו מאוד מאוחר. ובאופן סמלי לא פחות, הוא מנסה גם לפתות את אמו. אבל היסוד העלילתי המיתי הזה, שכמו נקרע מתוך הטרגדיה היוונית, נותר תלוי באוויר. הוא לא מוצג בטרגדיה, הוא לא מתורגם לפרודיה. הוא פשוט מוצג כטראומה רגשית שהגיבור סוחב איתו.
ראיתי גם את סרטו הקצר של רוזנטל ״שבתון״, על מורה בשנת שבתון שפוגש את תלמידיו לשעבר בבריכה העירונית. בשלושת הסרטים שלו יש רגעים שחוזרים על עצמם, כמו סצנות, אולי זיכרונות, שרודפות אותו והוא מנסה לנער אותן מעליו. שלושתם מספרים על גבר בגיל העמידה שפתאום מגלה באיחור את זהותו המינית ונכנע לפיתוי מול גבר זר. בשניים מהסרטים הפיתוי הזה קורה בבריכה. בשניים מהסרטים הגבר הוא מורה לשעבר. יש אומנם משהו כפייתי בחזרות האלה, אבל אני לא יכול שלא לחוש שכמו גיבוריו, רוזנטל לא מצליח להיפטר מאירועים, רגעים, תמונות, זיכרונות ואולי טראומות שרודפות אותו.
העוצמה האמיתית של ״עצמאות״ נמצאת בסצנות המתרחשות ב־1987. הן הטובות בסרט. רוזנטל מצייר את גיל ההתבגרות כסרט אימה. הוא מציג היטב את הנעורים כמצב של חרדה וחוסר אונים. הכל מפחיד את בועז - האשמה שמא בגללו משפחתו התפרקה, האימה מפני מגפת האיידס שהוא שומע עליה בחדשות וחושש שמא היא תקפה גם אותו. החלק הפחות חזק, ולמעשה החלק שמחליש את הסרט, הוא סיפור המסגרת שעוטף את העלילה ומתרחש בשנות התשעים, כשמתברר שתשע שנים אחר כך, בועז נותר עדיין במצב של חרדה, אימה ושיתוק. סיפור המסגרת אומנם מספק לבועז ולאביו סצנת סגירת מעגל יפה ועוצמתית, ואולי לכן כל החלק הזה לא נשאר מחוץ לסרט. ולכן, כדי לאהוב את ״עצמאות״ כדאי להתמקד בסיפור המתרחש בשנות השמונים, עם להיטי הרדיו של התקופה, ועם היכולת של רוזנטל לצלם את ישראל מנקודת מבט כמעט חו״לית. כאילו עמוס גוטמן ופדרו אלמודובר יצרו יחד סרט, שנע בין ״נגוע״ ל״הכל אודות אמא״.
