הסרט "יעד סופי - קשר דם": כשהמוות הוא הבמאי
הסרט החדש בסדרת האימה המהנה "יעד סופי" מדגיש את האלמנט הרוחני דטרמיניסטי שבבסיסה
לפני 25 שנה יצא הסרט ״יעד סופי״, שהיה הברקה. הרעיון מאחורי הסרט, שהוליד חמישה סרטי המשך, הוא שאסון רב נפגעים נמנע ברגע האחרון, אבל מלאך המוות – או פשוט ״המוות״, כפי שהוא נקרא בסרט – לא מוכן לוותר על הקורבנות שהוא היה אמור לאסוף ולכן הם מתים בזה אחר זה בתאונות שונות ומשונות. וכך, במקום סרט אימה שאמור להפחיד אותנו, ״יעד סופי״ למעשה בנוי כמו קומדיית סלפסטיק, שבה כל חפץ קטן ויומיומי יכול להפוך ברצף נסיבות לא צפוי לנשק קטלני. בסרטי אימה אנחנו מריעים לגיבורים שהצליחו להשמיד את האויב ולצאת מהסרט בחיים, בסרטי ״יעד סופי״ אנחנו למעשה נמצאים בצד של מלאך המוות וצוהלים בכל פעם שהוא מצליח לחסל את השורדים. מבחינה תסריטאית וקולנועית זה שנון למדי, מבחינה אנושית הסרטים האלה זוועתיים. הקהל רוצה לראות את גיבוריו מושמדים בזה אחר זה, ובאופנים האכזריים ביותר.
השבוע, אחרי הפסקה של 14 שנה כי נדמה היה שהסדרה מיצתה את עצמה, הגיע למסכים הסרט השישי "יעד סופי: קשר דם", ואיתו חידוש מסוים לעלילה. הפעם האסון שנמנע קרה לפני שנים רבות, והמוות כבר חיסל את כל השורדים לפני שנים. פרט לאחת, שהבינה את הקונספט של הסדרה והסתגרה בביתה, נמנעת מכל סכנה. ולכן המוות מתחיל לחסל את צאצאיה, לפי סדר לידתם. כי הרי הם לא היו אמורים להיוולד בכלל. ושוב, קולנועית ותסריטאית זה מבדר למדי, אבל זה גם עושה בחילה קיומית, האופן שבו הסרט גורם לקהל שלו לייחל למותם של הגיבורים.
אבל ״יעד סופי: קשר דם״, אפילו יותר מהסרטים הקודמים בסדרה, מדגיש את האלמנט הספיריטואלי שבבסיסה, ולמעשה מבהיר שסרטי אימה אומנם מציגים את עצמם כיצירות על־טבעיות, אבל למעשה הם כמעט תמיד סרטים שמגיעים מתוך תפיסת עולם דתית. סרטים על רוחות רפאים ממחישים את העובדה שיש נצחיות לנשמה ויש העולם הבא, סרטים על שדים מציגים מציאות של מלאכי חבלה וקיומה של סטרא אחרא רוחנית. וסרטי ״יעד סופי״ מציגים מציאות שבה מלאך המוות מסתובב בעולמנו, אבל אנחנו לא רואים אותו, הוא לא לבוש גלימה ואוחז מגל, הוא ישות בלתי נראית שאנחנו רק רואים את תוצאות נוכחותו. אבל המוות עובד כתסריטאי וככוריאוגרף של אסונות. כל פרט וחפץ נמצאים במקומם, ליצירת שרשרת תקלות ותאונות שעשויות להיראות כצירופי מקרים אקראיים, אבל הן למעשה מלכודות מוות מתוכננות היטב. זה סרט שעשוי לגרום להתקף חרדה עבור צופיו הרגישים, שיצאו ממנו עם התחושה השגויה שבעולם הזה הרבה יותר קל למות מוות אכזרי מכל פחית שימורים ובקבוק בירה מאשר לשרוד. אבל זה גם סרט עם איזו גישה רוחנית (לא יהודית, אגב) שמדברת על כך שבחיים האלה דבר אינו מקרי, החיים הם סדרה של סיבות ותוצאות, הגורל כתוב מראש ובלתי ניתן לשינוי ולהתחמקות ממנו, והמוות אינו מחוסר עבודה, הוא למעשה במאי עם חוש הומור אכזרי ומקברי למדי, שימתין כעת לסרט השביעי בסדרה.
