הסרט "כי את מכוערת": הגיבורה שדוחה ואז כובשת אתכם
חיילת אלימה וולגרית שקל לתעב עומדת במרכז ״כי את מכוערת״, סרט הביכורים של שרון אנגלהרט. במהלך נהדר העוינות שהיא מעוררת מתחלפת באמפתיה
יש סרטים שמפלרטטים עם הקהל, מרצים אותו, מנסים לפתות אותו לאהוב אותם מיד. ״כי את מכוערת״, סרט הביכורים של שרון אנגלהרט, עושה בדיוק ההפך. הסרט, שלפני שנה זיכה את אורי אבינועם בפרס אופיר לשחקנית משנה, מתנהג בדיוק כמו הגיבורה שלו, ויוצר בתחילה תחושה של דחייה ואגרסיביות. התפקיד שלי כאן הוא לספר לכם שמתחת לאטיטיוד העוין שהסרט מחצין, ולהתנהגות הקוצנית של הגיבורה שלו, מסתתר משהו כמעט מתוק.
זהו סיפורה של אביגיל (ריקי רייף סיני), חיילת שמסתובבת בעולם כמו ממטרה של גועל. היא אלימה, וולגרית ואגרסיבית. היא אשה צעירה ושמנה מבית עני ומפורק שכלום לא הולך לה בחיים, והיא מקרינה החוצה את היחס שהיא מקבלת מהעולם: בוז וגועל. המפקד שלה נותן לה אתגר אחד אחרון לשיפור מצבה: אם אחרי חופשת החמשוש שלה היא תצליח להגיע לבסיס ביום ראשון בבוקר ללא איחור, הוא ימליץ עליה ליציאה לקורס קצינות. היא מגיעה הביתה, לשכונת גילה בירושלים, לבית שבו יש אמא לא מתפקדת שבעיקר ישנה (בגילומה של יעל אבקסיס), כשהיא נחושה לאבד את בתוליה לפני שהיא יוצאת לקצונה, ויש לה גם רעיון עם מי. בצבא, אביגיל סגורה, נבוכה וסופגת העלבות ובריונות מהבנות בגלל משקל היתר שלה, אבל כשהיא בטריטוריה הביתית שלה היא מסתובבת ברחוב כמו הבריון השכונתי, יורקת עלבונות וקללות לכל עבר, לא מוכנה לקבל שיט מאף אחד. התוכניות שלה משתנות כשבבית היא מגלה שאחותה בת ה־15 (אורי אבינועם, ״על כלבים ואנשים״) בהיריון. את חופשת סוף השבוע הזאת אביגיל תצטרך להעביר בניסיון להשיג כסף לארגן לאחותה הפלה, ועדיין להצליח להגיע בזמן לצבא ביום ראשון בבוקר.
יש משהו ב״כי את מכוערת״ שמזכיר את סרטה של קתרין ברייה, ״לאחותי״, שהופץ באנגלית גם תחת השם ״ילדה שמנה״, סרט קיצוני על אחיות שמתנסות בחוויות מיניות ראשונות וטראומטיות. אבל בעוד ברייה בחרה בדרך קרה ומנוכרת להתמודד עם מיניות נשית צעירה ומתח וקנאה בין אחיות, שמתפתחים גם לתחושת בגרות ואחריות, אנגלהרט מבעירה להבה חמימה תחת הדמויות שלה, שמתחילות במצב של ריחוק, אבל ככל שהסרט נמשך הולכת ומתבהרת העובדה שפיה של אביגיל ולבה לא שווים. היא זו שמקניטה את אחותה היפה ואומרת לה שהיא מכוערת, היא זו שנראה שמתעמרת בה, מנסה להיות לה דמות אם מחנכת בהיעדר דמות אם מתפקדת, אבל אביגיל הולכת ומתרככת ככל שהסרט נמשך, וכך גם היחס שלנו אליה, וההבנה שלנו את מנגנון ההגנה האגרסיבי שלה, שמסתיר דמות שבאמת ובתמים רק רוצה להיות טובה.
אי אפשר שלא להעריך את מה שעושה אנגלהרט, שמצליחה לסנכרן יפה בין שינויי הרגשות שאנחנו חשים כלפי הגיבורה שלה ובין מה שאנחנו מרגישים כלפי הסרט. ככל שאנחנו מגלים את טוב לבה של אביגיל, כך אנחנו גם אוהבים יותר את הסרט שמספר את סיפורה. העוינות שאנו חשים כלפי אביגיל בסצנות הפתיחה, מתפוגגת לחלוטין ככל שהסרט נמשך. זה מהלך נהדר של כתיבה ושל בימוי, וזה שיעור מוצלח מאוד באמפתיה.
