סגור
מסעדת הלב הרחב פנאי
מסעדת הלב הרחב. לא השתנה כלום מאז שנפתחה השיפודיייה (צילום: אוראל כהן)

הלב מתכווץ: השיפודייה הוותיקה מכרם התימנים בת"א נסגרת

אחרי 60 שנות פעילות נסגרת שיפודיית “הלב הרחב”, מהמוסדות הקולינריים הצנועים והמקסימים שפועלים בתל אביב. זה הזמן להגיע להיפרד מהשיפודים המצוינים, שולחנות הפורמייקה הקטנים והלקוחות שבגרו יחד עם המקום

"מאדמואזל, שיפודים...". האישה המבוגרת כבר יודעת לבקש שיפודים בעברית. יש לה מבטא צרפתי בולט, כיאה לתושבת הרובע הכי מבוקש בפריז — כרם התימנים. אומרים שבפריז כשמישהו עובר לכרם התימנים, החברים שלו בבית כנסת מיד שולחים אותו ל”לב הרחב”. אותה מסעדת שיפודים ותיקה תיסגר לדאבון הלב אחרי כמעט 60 שנות פעילות. זה קורה מסיבות פרוזאיות מאוד. הבניין, כמו הרבה מאחיו בשכונה, נמכר.
פעם, מזמן, ואני יודע שתתקשו להאמין, לפחות אם אתם בני 40 ומטה, היו בתל אביב מעט מאוד מסעדות. להוציא כמה מסעדות גורמה צרפתיות מוזרות שבני תמותה לא אכלו בהם אף פעם (“אלהמברה”, “קסבה” ו”ורסאיי”). מה שהיה כאן זה מסעדות רומניות (אח, איך אני מתגעגע ל”גריל הרומני של חיים”), מסעדות תימניות (“זכריה”), כמה מסעדות יווניות (“טריאנה”, “יונתן”, “מונטה קרלו”, “אולימפיה”. רק “אולימפוס” נותרה), כמה מסעדות אשכנזיות (“קפה בתיה” שנסגרה כבר ו”שמוליק כהן”, “קיטון”, “סנדר” ו”רקפת” שעדיין איתנו), שיפודיות, סטייקיות ומסעדות מזרחיות. לגזרת השיפודיות היו שני מוקדים: שכונת התקווה וכרם התימנים, שהיה ונותר גם ביתן של המרקיות התימניות ושל כמה וכמה שיפודיות ומסעדות מזרחיות שהתואר מיתולוגיות באמת קטן עליהן: “מגנדה” עדיין כאן, “שאול”, “צארום”, וכמובן “ציון וגמליאל”, על שלל סניפיהן (לכל אחת היה בשנות השיא סניף אקסקלוסיב מעבר לכביש), כבר מזמן לא איתנו. בסוף דצמבר ניפרד לשלום מהטובה מכולן, וגם הצנועה והמקסימה שבהן, הלוא היא מסעדת “הלב הרחב” שב־60 שנותיה לא שינתה לא רק מיקום אלא גם לא תפריט, חזות ואופי.
בתור ילד ממש קטן, לכאן (ולשתיים־שלוש מסעדות רומניות) היו לוקחים אותי הוריי כשרצינו לבלות או לחגוג. הייתי בר מזל. לא כל אחד הלך למסעדות אז. היינו יושבים ליד שולחן פורמייקה קטן שאליו הוגשו צלוחיות נירוסטה קטנות עם טחינה וסלסת עגבניות סמיכה ומשגעת, ומזמינים שיפודים: קבב, שישליק ולבבות. מי שמע אז על נתח קצבים או אנטרקוט? שיפוד לבבות היה שיא האקזוטיקה המזרחית בשביל אשכנזים מצפון תל אביב.
את “הלב הרחב” פתחו אהרון ואווה גריידי ב־1965 ברבי עקיבא 10, תל אביב. אהרון נפטר ב־1996, והמקום עבר לניהולה של אשתו שמפעילה אותה מאז. גם אחרי שנות דור, זו עדיין אחת המסעדות הכי צנועות ופשוטות שיש. חומוס, צ'יפס, סלט, חצילים. ומעל הכל מבחר לא גדול מדי אבל מצוין של שיפודים — קבב, לבבות, הודו, כבד, פרגית, כבש, כבד אווז. המקום לא השתנה כמעט בכלום מאז שנפתח. אותו עיצוב, אותו תפריט. דורות של סועדים, לפעמים סבא, אבא ונכד, שאוכלים באותו מקום עשרות שנים. זה מקסים. אנשים שהציעו כאן נישואין וחוזרים לאכול עם האישה והילדים.
כדרכן של מסעדות מזרחיות ראויות לשמן, הוא משך סוללה של לקוחות מפורסמים: יזהר כהן, דנה אינטרנשיונל, משינה, אריק סיני, יגאל בשן ז"ל, להקת תמוז. משה יצחקי, בעליה של חנות הנעליים האגדית “פיל”, ששכנה לא רחוק, הוא לקוח נאמן כזה. הוא חי כבר שנים בלוס אנג'לס אבל בא בכל שנה לבקר בארץ את קבר הוריו ואחיו שנהרג במבצע קדש, אבל גם את “הלב הרחב”. "זו דרכו של עולם”, הוא אומר לי בחיוך, “המסעדה הזו היא היסטוריה. דור בא ודור הולך. שום דבר לא קיים לנצח”.
השף חיים כהן מספר: "בכיתות ז' וח' היינו הולכים לשם מקריית שלום במוצאי שבת כבילוי של ילדים. החשבון היה מחושב לפי מספר השיפודים, אז אני זוכר שילדים היינו אומרים: אולי נעלים שיפוד אחד מהצלחת בסוף. היינו אוכלים קבב, שישליק וליה, שיפוד שומן כבש. היה קסם כי זה היה בלי טקס. אתה בא, מתיישב, וזה היה מקסים. אני זוכר את זה לטובה כי לא באתי עם ההורים אלא עם חבר'ה. הכרם היה אז המקום הכי תוסס”.
לירון תאני, שדרן רדיו, עיתונאי ודי.ג'יי נזכר: ”בשנות ה־80, בלילה מאוחר אחרי תקלוט במועדונים, היינו באים לשם. זה היה המקום היחיד שיכולת לאכול בו בשעה כזאת. כל כך אהבתי את המקום הזה. עצוב שהוא נסגר”.