"ילדים, אמיתיים ומומצאים שמרו עליי כל החיים"
הסופרת תמי שם־טוב הוציאה ממואר ועובדת על ספר ילדים. בזכות המורה בכיתה א' שסייעה לה עם לקות הלמידה גילתה שסיפורים יכולים לשנות חיים, היא מתגעגעת לפסיכולוגית שלה שהיא גם הסבתא של בתה, היתה רוצה לכתוב מסודר ולא בבולמוס, ומתחרטת על הפעם ההיא שלא העזה להתחיל עם לאונרד כהן
תמי שם־טוב
גיל: 56 • מקום מגורים: תל אביב • מצב משפחתי: רווקה + 2 • סופרת. כלת פרס ראש הממשלה, פרס ביאליק ופרס לאה גולדברג. פרסמה כ־20 ספרים לילדים ולנוער, בעיקר סיפורים ורומנים היסטוריים. לאחרונה יצא ספרה הראשון למבוגרים, "הילדים שומרים עלינו" בהוצאת אחוזת בית
איפה אנחנו תופסים אותך?
"יושבת ליד שולחן המטבח שהיה פעם של סבתא של אמא שלי ביוהנסבורג. אני שם רוב הזמן, באמצע הבית מול מחשב נייד, בסביבה שהכי נעימה ונוחה ויפה לי בעולם. אני והבנות שלי גרות בבית קטן, והמטבח־סלון תופס את רובו. הוא מסודר כמו שאני אוהבת — הקירות מלאים בתמונות, ספרים, כלים וקישוטים שאני אוהבת. אני מרימה את העין מהמסך ומיד נתקלת במשהו שעושה לי טוב".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"בבית. אני שותה בדרך כלל שלוש כוסות אמריקנו ברצף במכונת הקפה, ולמחרת אני לא יכולה לגעת יותר בקפה. כל הקיץ אני שותה אותו עם קרח, ומתישהו בסתיו עוברת לאמריקנו חם. זה בטח יקרה בקרוב".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"אני לא אוהבת בירה, אז מחליפה ליין לבן, ושותה אותו עם אחת מהסבתות של הבת הקטנה שלי, שנפטרה מזמן, הרבה לפני שהפכתי לאמא. פעם, לפני מיליון שנה, היא היתה הפסיכולוגית שלי, וכל כך הייתי רוצה לספר לה על הנכדה שלה ועל כל מה שקרה עד שהיא הגיעה לעולם ושימחה אותנו כל כך".
על מה את עובדת עכשיו?
"במשך שלוש שנים הייתי שקועה בכתיבת הספר 'הילדים שומרים עלינו'. התחלתי לכתוב אותו כי הלב שלי היה שבור, וחשבתי על סיפור קצר, והפעם לא לילדים. איכשהו אחרי הפסקה הראשונה מצאתי את עצמי מתרחקת מהלב השבור ועוברת לכתוב ממואר. יצא לי ספר על כתיבה וחברות ואהבה, ועל איך ילדים, אמיתיים ומומצאים, שמרו עליי כל החיים. אני שמחה בספר הזה, ושמחה עכשיו לחזור לכתוב ספר ילדים עבור האקדמיה הישראלית הצעירה למדעים, שעוסק ב־20 מדענים ישראלים, חוד החנית של המחקרים שלהם וסוג הילדים שהם היו. זה כל כך מעניין לקחת חומרים 'כבדים' ולמצוא את הדרך להפוך אותם לנרטיביים, נגישים ומושכים. החומרים שאני פוגשת עכשיו מחזירים לי את האמון בבני אדם ואת התקווה לעתיד טוב יותר. זה נחוץ לי מאוד".
מה השריטה שלך?
"אין לי ויסות חושי. אני נטרפת מכל רחש או הבהוב. זה קשה במיוחד כשאני מדברת עם 80 ילדים במפגש סופרת ואחד מהם משחק עם הסקוץ' של הנעל, אחר פורם את המחצלת, ומישהו מזיז את הכיסא או מתלחשש עם מי שיושב לידו".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"לא חייבים לישון, גם לנוח זה טוב. ככה אמא שלי הרגיעה אותי בילדותי, כשהייתי נלחצת שאני לא נרדמת וצריכה לקום מוקדם למחרת. לקחתי את העצה הזאת ברצינות, אולי מדי. היום זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"עם עיתון במיטה, בזמן שדורי בן זאב מלהג ברדיו על גבי שיר אהוב, כשברקע יש רעש של מכונת כביסה בעבודה וריח של תבשיל שעולה מהתנור במטבח (הייתי רוצה להגיד עוגה, אבל אני אף פעם לא אופה, גם כי אני לא מצליחה להקפיד על ההוראות והמידות וגם כי אני חוששת שאוכל ממנה בחוסר איפוק אופייני)".
איזה כוח על היית רוצה שיהיה לך?
"שאהיה מהאנשים האלה שקולטים שפה כמו מהאוויר, וקל להם ללמוד אותה לעומק כולל הקונטקסט והמטען התרבותי. לצערי אין לי כישרון לשפות, מזל שסבתא וסבא שלי הדרום אפריקאים דיברו איתי ועם האחים שלי אנגלית, אז לפחות היתה לי גישה אליה מההתחלה. אבל שאר השפות — בושה! אני תוהה אם זאת לקות בפני עצמה, או שהיא קשורה ללקות הלמידה שממנה סבלתי קשות כשהייתי ילדה. גדלתי בתקופה שבה לא הכירו את המונח הזה, וגם לא את הפרעות הקשב והריכוז. למזלי בסוף כיתה א' הגעתי למורה מתקנת, שהצילה אותי. היא לימדה אותי לכתוב סיפורים קצרצרים שהמצאתי. מאז אני מאמינה שסיפורים יכולים לשנות את החיים, וכשאני פוגשת ילדים בבתי ספר ומדברת איתם — אני מאמינה בזה עוד יותר".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"כמעט אף פעם. כשהייתי ילדה בכלל לא ידעתי שזאת אפשרות בעולם".
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
"שנים חשבתי שלאונרד כהן הוא אחד הגברים הסקסיים בעולם. אולי בגלל העיניים, אולי אלה המילים ואולי הקול. לפני כ־17 שנה יצא שהשתכנו באותו מלון בקופנהגן ונפגשנו במקרה בלובי. אני חיכיתי שם עם התינוקת שלי בזרועותיי ותינוקת של חבר בעגלה, והוא דילג לעברי וביקש לעמוד לידי, כי הוא כל כך אוהב תינוקות. יותר מ־30 שנה הפרידו בינינו, אבל הן לא הפריעו לי. הייתי רווקה, ואמרתי לעצמי, 'תגידי משהו, תרמזי'. אבל, כמו שיונה וולך כתבה: 'זה היה אצלי בידיים, ולא יכולתי לעשות עם זה כלום'. חייכתי חיוך אימהי, נישקתי את הקרחת של הבת שלי, ולא הוצאתי מילה".
למי את מתגעגעת?
"לחברותיי האהובות, האחיות ימפה בולסלבסקי (העורכת הספרותית, שנפטרה לפני 10 שנים) ונילי מירסקי (המתרגמת, שנפטרה לפני 7 שנים). גרתי לצידן במשך 12 שנה, ובזכותן אני מי שאני. הן גידלו אותי באופנים רבים, במיוחד כסופרת, והן בתוך הראש שלי כשאני כותבת. הן לב ליבו של 'הילדים שומרים עלינו'. ניסיתי לשמור עליהן וגם להיות אמיתית וכנה. לא לייפות, אבל גם לא לנצל לצרכי היצירה שלי. אני רוצה לחשוב שהצלחתי".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"בתל אביב, אבל לא בשכונת רמת ישראל, שבה אני גרה בה היום, אלא קרוב לים, איפשהו בצפון הישן. אני בטוחה שהייתי יוצאת יום יום להליכה בחוף".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"קצרה היריעה מלפרט. אם הייתי יותר גבוהה, למשל, היה לי יותר נוח בעולם. וגם אם הייתי פחות עגולה. ובאותה הזדמנות הייתי שמחה להיות נינוחה, מרוצה וסבלנית יותר".
על מה יש לך רגשות אשם?
"על דברים שאמרתי, ולא הייתי צריכה להגיד. על שאני לא מספיק. אני כותבת בבולמוסים, יכולה לא לזוז מהכיסא שעות, ולהתמיד ימים, וכול כולי נבלעת בתוך מה שאני כותבת, אני בזה בערות ובשינה. זה כיף אדיר. אלא שלעתים קרובות אחרי גל כזה נדיב באה איזו התנתקות ואני לא מסוגלת לעבוד ימים שלמים. ואני גם לא יודעת מתי יגיע הגל הבא. אני מקנאה באנשים יותר מסודרים, שלא נתונים לחסדיהם של בולמוסים".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"המשפחה שיצרתי. אף שלבנות שלי אין אותו אבא ואף שהאבות לא היו ואינם בני הזוג שלי, יצרנו תא משפחתי טוב, אוהב ובטוח".
אם לא היית סופרת, מה היית עושה?
"מפחיד אותי לחשוב על זה. אני לא טובה בשום דבר אחר. אבל אם היו לי הכישורים המתאימים, הייתי רוצה להיות רופאה או מאיירת של ספרי ילדים".
