בדרך לדרכון אוסטרי עוצרים למסיבת פרידה
בחלל מפתיע בתחנה המרכזית שנראה כמו ספרייה עתיקה מעלה איילת גולן את המופע המבריק והמטלטל "אין מקום אחר", שבו קריוקי, אופרה ודיאלוג עם סבה חתן פרס ישראל גרשון שקד הופכים למסיבת פרידה מהארץ
כדי להגיע למופע של איילת גולן הקהל מקבל נ.צ. (ליד הסופר־פארם בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב), שם מחכה אדם שמוביל אותם. "הולכים במסדרונות נטושים, מקום שנגמר החשמל ונגמרה התקווה, עד שמגיעים לדלת סתרים", מתארת גולן. "אחריה יש חלל שנראה כמו ספרייה שקפאה בזמן עם המון כתבי יידיש והרבה אבק, וגם יודאיקות ומסכות ושטיחים. אני אומרת לקהל שהגענו לאקס טריטוריה כדי לעשות מסיבת פרידה".
החלל המופלא הזה הוא מוזיאון היונג יידיש, ומסיבת הפרידה היא האירוע התיאטרוני־מוזיקלי יוצא הדופן של גולן "אין מקום אחר" בהפקת אנסבל עתים. גולן שוזרת בו במקוריות ובהומור שירה בציבור וקריוקי ("ארץ", "מי יציל את הבית שלי", "כמו צמח בר") בעברית ובגרמנית, קטע אופרה ("נבוקו"), ריאיון עם כתב ספורט וקטעי וידיאו. יש גם שיחה עם מתנדב מהקהל ואורחים בהפתעה. כל הקטעים והאנקדוטות סביב אותה סוגיה: האם להישאר או לעזוב את הארץ. "הלוקיישן הזה מתאים בול כי אנחנו בלימבו ויידיש זה הכי לימבו בעולם – לא גלות, לא ציונות, לא להתבולל, זה לא עברית ולא גרמנית", מסבירה גולן. כרטיסים למופעים הבאים, ב־15-14 במרץ, ניתן לרכוש באתר https://www.eventer.co.il/en_makom_sat.
היא שוזרת את סיפורה בסיפור של סבה, חוקר הספרות וחתן פרס ישראל פרופ' גרשון שקד, ועוסקת בחיים של הדור שהקים את המדינה לעומת הדור שרק מחפש את דרכו החוצה. באחת מהסצנות שוכבת גולן על הרצפה כשהיא מכוסה ספרים, על פניה מונח ספר שעל העטיפה שלו קלסתר פניו של סבה. זה נראה קצת כמו קבר שלו. אחותה, שגם משתתפת, מדברת אל ה"קבר" כשלפתע איילת בוקעת מבין הספרים ואומרת: "רוני, מה דעתך לסיים עם הטפסים כדי שנוכל להתקדם עם הדרכון האוסטרי? את תוקעת את כולנו".
1 צפייה בגלריה
פרופ' שקד. "הוא אמר שהבעיה העיקרית של המדינה היא צעירים וצעירות אדישים שנוטשים"
(צילום: דן פורגס)
"זו עבודה שמתעסקת בשאלת הקיום פה", אומרת גולן. "התחלתי לעבוד על זה במלחמה, שנה אחרי 7 באוקטובר. אמרתי לעצמי שסבא שלי היה אחד מחוקרי הספרות הכי חשובים שהיו פה, שחרט על דגלו את הציונות ויצר את היצירות שלו מלהתעקש על התרבות העברית, ואני עכשיו מנצלת את היותו אוסטרי להוציא דרכון ולפלרטט עם המחשבה לעוף מפה. הבנתי שיש פה אירוניה שזועקת אליי והתחלתי להתעסק בזה ולקרוא מה הוא כתב".
גולן (38), יוצרת רב־תחומית ובובנאית, חברת אנסמבל עתים, יוצרת פעילה בתיאטרון הקרון ומרכזת מגמת תיאטרון בחטיבת הביניים של עירוני א'. ביימה עם עלית קרייז את "עתיד מזהיר" בפסטיבל ישראל, ויצרה את הסרט "הר הבית" - הקלטת שמע היסטורית שמקבלת תפנית אסטרטגית והופכת את הבית שלה ביפו לשדה הקרב בדרך לשחרור ירושלים העתיקה.
"הכל מלא הומור עצמי"
גולן היא נכדתו הבכורה של שקד והיה ביניהם קשר קרוב כשגרו בסמיכות בירושלים. "הוא אמר שהבעיה העיקרית של המדינה הזאת היא לא המנהיגים שלה ולא האויבים שלה, אלא צעירים וצעירות אדישים שנוטשים אותה משום שאינם יכולים לעמוד במתחיה. אמרתי לעצמי 'וואו, זה ממש לפנים!'. במופע אני מנהלת איתו דיאלוג גם דרך קטעי וידיאו וארכיונים, הקלטות ודברים שכתב, וגם מתקשרת איתו דרך זיכרונות".
מלבד אחותה שסופדת לסבא ביום השנה ואורחים בהפתעה, משתתפים גם איתי סלהוב שמשחק ומלווה בפסנתר את המופע, וגם כתב הספורט טל שורר שלמד איתה בכיתה. "כילדה הוא צחק עליי שאני בת של אצולה ירושלמית, ועל הבמה אנחנו מקיימים 'מסיבת עיתונאים' שבה אני כדורגלנית שעומדת לרדת מהארץ, וזה מתקשר לסבא שהיה אוהד שרוף של הפועל ירושלים וגם אליי שאני משחקת היום כדורגל. הכל מלא הומור עצמי. כל הזמן יש את הדואליות של ההתפרקות של המדינה שמשולה להתפרקות של החיים, והפרידה מהמדינה היא כמו פרידה מבן זוג. הכל מתערבב".
במופע יש גם שירה בציבור וקריוקי, אחד השירים הוא "ארץ". "זה שיר כביכול חמוד ותמים אבל בעצם המילים שלו מאוד לאומניות, ואם אני מנסה לעשות עסקה עם השטן ולעבור לאוסטריה או גרמניה, אז רציתי לבדוק מה קורה אם אני מתרגמת את המילים לגרמנית, ולכן אני עוברת באמצע לשיר בגרמנית ומנסה לעשות פעולה של התחייבות למדינה אחרת וזה נהיה קיצוני. בכל השירים יש טוויסט, יש גם את המתיקות של הארץ וגם את הקושי".
היוצרת דנה מודן, שראתה את המופע ביונג יידיש, בניהולו של מענדי כהנא, והתלהבה, אומרת: "מה שפוצץ לי את המוח זו החשיבה המקורית. זה מצליח להיות מאוד מצחיק, חכם, מרגש ומעורר מחשבה, ומתעסק בדבר שהמון אנשים מתעסקים בו עכשיו - העניין של הגירה, והמשמעות של ישראל - מה היא היתה ומה היא עכשיו. והכל תוך כדי ערב הווי שעשוי כמו מסיבה. הלוקיישן הוא דמות משמעותית בהצגה, ספרייה שנראית כמו לקוחה מאיזה שטעטל. האוטובוסים עוברים והכל רועד, זה כמו איזה אפקט. איילת מדברת על המצב ותוך כדי בכל כמה דקות האדמה רועדת וזה מרגיש חלק מהעניין. אי אפשר לא להיסחף לחוויה".
"סוף העולם אז שרים ושותים"
גולן מסבירה את העירוב בין האישי ללאומי: "התחלתי מהצורך המוחשי והמשפחתי. עד ההפיכה המשפטית אמא שלי חשבה שאין מקום אחר ומאז שזה התחיל היא אמרה 'צריך לשריין אלטרנטיבה', דודה שלי ראתה את ההצגה ואמרה 'סבא היה מת עוד פעם אם היה רואה אותה'. ראיתי שהדברים שמעסיקים אותי מקבלים עוד רבדים וכולם מתחברים אליהם. כולם קצת עם לב שבור וקצת עם בית שבור, שהוא גם הלאומי וגם האישי".
על השאלה האם החליטה לעזוב לאוסטריה היא אומרת: "במהלך המופע אני לא נותנת תשובה חד־משמעית, אבל יש בסוף איזה פיוס, תחושה שהמהלך הזה שכנע אותי להילחם על המקום הזה. הקירות פיזית רועדים כי יש מעל אוטובוסים וזו חוויה עוצמתית כאילו העולם עומד להתמוטט, ובתוך האפוקליפסה הזו יש אלכוהול, יין חם ואווירה, זה בדיוק על התפר בין ‘הגענו לסוף העולם אז בואו נשתה ונשיר’, לבין משהו שגורם לך לעצור ולחשוב מה באמת נכון לעשות. אנשים יוצאים מהמופע קצת מעורערים. לחלק מהם זו קריאה לפעולה, תחושה שיש עוד אנשים ששואלים את אותן שאלות יחד איתם. מצד שני, זה גם גורם לך לפלרטט עם המחשבה מה באמת מחכה לנו שם — או שאולי לא מחכה שם כלום, ואז ממה בכלל אנחנו בורחים".
