משבר הדיור מגיע לקולנוע הישראלי
הסרט החדש "נדל”ן, סיפור אהבה", המתאר את זוג צעיר המחפש דירה בחיפה, הוא האחרון בגל של סרטים ישראליים שבהם הנדל"ן ושוק הבנייה הם חלק מרכזי מהעלילה. הסרטים האלו משקפים את תחושת המחנק של יוצריהם מיוקר המחיה ואת המצוקה של דור שלם למצוא בית במדינה שבה גדל
״נדל"ן, סיפור אהבה״, סרט הביכורים של ענת מלץ, שכתבה, ביימה וערכה אותו, עלה בארץ בסוף השבוע, אחרי שזכה בינואר בפרס הסרט הטוב בפסטיבל חיפה. יש לו פסקול משגע מאת שוזין (שם הבמה השני של עוזי נבון, שהוא שם הבמה הראשון של המוזיקאי יונתן לוין), וצילום מטריף של עומרי אלוני (״האופה מברלין״), והוא מתרחש בשכונות הפוטוגניות של חיפה, בהן נוסעים שני גיבורי הסרט בחיפוש אחר דירה. זו קצת כמו גרסה הפוכה ל״דירה להשכיר״, שבו שני הגיבורים עושים אודישנים לדירות שהם רואים, הישנות בשכונות הוותיקות והחדשות בשכונות שרק נבנות, ומנסים לדמיין האם השכנים נאים בעיניהם, ואיך ייראו החיים שלהם יחד בדירה החדשה עם הבת שאמורה להיוולד להם בקרוב, ועם מערכת יחסים שנמצאת במשבר. למרות שעמיתיי המבקרים חיבבו את הסרט, ולמרות העובדה שהוא אסתטי ורלבנטי, אני מצאתי את הטיול הזה עם שתי הדמויות האלה פשוט בלתי נסבל. שני אנשים שהשאלה האמיתית לגביהם היא לא איפה הם יגורו, אלא למה להם בכלל להמשיך להיות יחד, מרוב שהם רבים כל הזמן, עולים על העצבים זה של זו. הסרט התמודד בשנה שעברה בפרסי אופיר תחת השם המוצלח ״נדל״ן״, ללמדנו שמערכות יחסים ודירות להשכרה הן בסופו של דבר עסק דומה, תלוי משא ומתן ונתון לחתימת חוזה. מפיצי הסרט הוסיפו לו לשם את המילים ״סיפור אהבה״, אבל רומנטיקה אין שם יותר מדי.
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מ״נדל״ן, סיפור אהבה״. הוא ככל הנראה הסרט הנכון בזמן הנכון. הוא סרט שעוסק כולו בסוגיה שמעסיקה את הצעירים בישראל: איפה נגור? אנחנו קוראים כמעט מדי יום בעמודים הסמוכים בעיתון זה על משבר הנדל״ן, על מחירי הדיור שנמצאים בעלייה, ועל כך שצעירים בכלכלת החלטורה (Gig Economy), שלא עובדים בהייטק, לא יכולים לממן קניית דירה ואפילו שכירות היא אתגר כלכלי. שאול אמסטרדמסקי אף יצר סדרה שלמה בכאן 11 על האובססיה הישראלית לרכישת דירות. זה עניין ציוני, שורשי, מסורתי, זו ריאקציה ברורה של מדינת מהגרים שמחפשים מקום קבוע לגור בו ולהפסיק לנדוד, וזה בעיקר רעיון בורגני, להיות בעלי נכסים, אחרי דורות בגולה שבה ליהודים היה אסור. וזו גם השקעה כלכלית לדורות - הבורסות נופלות, אבל נדמה שערך הדירות רק עולה. גיבורי הסרט עובדים בשליחויות בוולט או בעבודה כפרילאנסים אבל הם חולמים על בית. מחוץ לחלון ביתם בתל אביב קודחים וחופרים ובונים עוד בניין תמ״א, והם — שעוד רגע מפונים מדירתם המתקלפת — צריכים לעשות את המסלול ההפוך, ולהגר בחזרה החוצה מתל אביב, לחיפה. ״איזה מקוריים אתם״, אומרת בטלפון אשה שמשכירה דירה בחיפה, כשהיא שומעת שהם חוזרים מתל אביב לחיפה. ״אנחנו לא מקוריים, פשוט עניים״, עונה לה הגיבורה.
בתחרות פרסי אופיר שהתקיימה בשנה שעברה, ספרתי לא פחות מתשעה סרטים שענייני נדל״ן ושוק הבנייה היו חלק בלתי נפרד מעלילתם. בגלל שבישראל הפקת סרטים לוקחת הרבה זמן — בוודאי בעשור שהיו בו גם מגפות וגם מלחמות — חלק מהסרטים צולמו לפני שלוש או ארבע שנים ונכתבו עוד קודם לכן. ובכל זאת, כולם הגיעו לקו הבכורה יחד והציגו מציאות דומה: לצעירים אין איפה לגור, וכל מי שעוסק בבנייה ובנדל״ן הוא מושחת.
זו היתה נקודת המוצא של הסרט התיעודי זוכה פרס אופיר ״הדונם של סבתא״: חיפוש בין־דורי של אב ובן אחר פיסת קרקע שאמורה לעבור אליהם בירושה ואולי סוף סוף לסדר אותם כלכלית. גיבורת ״חלב״ היא מוזיקאית הומלסית שגרה אצל אמה; גיבור ״דניאל אויערבאך״ מסוכסך עם בעל הבית שלו שרוצה לפנות אותו, ומסתובב בין אתרי בנייה; גיבורת ״כביש הסרגל״ חוקרת פרשת היעלמות שאולי קשורה לשחיתות של קבלן נדל״ן שבונה שכונה חדשה בפאתי עפולה. הסצנה שבה הוא לוקח אותה לביקור במרומי אחד משלדי הבנייה שלו, מקום שקל יהיה לו לביים לה תאונת עבודה ולהיפטר ממנה, היא אחד הרגעים המותחים השנה בקולנוע.
5 צפייה בגלריה
״הדונם של סבתא״. אב ובן בחיפוש אחר קרקע שאמורה לעבור אליהם בירושה
(צילום: באדיבות yes דוקו)
גיבורת הסרט הקצר ״היד של קטיה״ היא מנופאית באתר בנייה, שמסכנת את חייה במרומים כדי לבנות בניין שהיא לעולם לא תוכל להרשות לעצמה לגור בו; גיבורת ״חליסה״ משפצת את דירתה המיושנת וקולטת לתוכה שני מהגרים בחיפוש אחר בית ותא משפחתי; ״הנכס״, סרט שנשמע כמו אחיו התאום של ״נדל״ן״ בטרמינולוגיה שלו, יוצא לחפש את חלומות הנדל״ן בחזרה במזרח אירופה, בימים שלפני השואה; ״מיומנו של מפצל דירות״, שעדיין לא הופץ מסחרית, הוא סרטו החדש של דובר קוסאשווילי, ששמו מסגיר את מעשה הנוכלות של גיבורו; והסרט העצמאי הקטן ״מלוח קצת חריף״, שגם הוא עדיין לא הופץ, יוצא מנקודת מוצא עלילתית זהה לזו של ״נדל״ן, סיפור אהבה״, על זוג שצריך להתמודד עם משבר הדיור ומשבר בזוגיות, כשבמגרש הצמוד לביתם בונים בניין תמ״א חדש והקבלן שלו מנסה לפנות אותם מביתם ולהשתלט להם על האדמה. לאלה אפשר לצרף שני סרטים מ־2017 שהקדימו את זמנם ועסקו בנושאים דומים: ״בית בגליל״, שמספר גם הוא על זוג נשוי ובהיריון, שמתמודד עם משבר בזוגיות תוך כדי תהליך בנייתו של בית חדש; ו״הבן דוד״, שעוסק בשיפוץ בית בכפר שהופך לסיוט.
5 צפייה בגלריה
״דניאל אויערבאך״. הגיבור מסוכסך עם בעל הבית שלו שרוצה לפנות אותו
(צילום: בועז יהונתן יעקב)
כל הסרטים האלה מוכיחים מה מעסיק את יוצרי הקולנוע הישראלים. אלה לא המלחמות או הסכסוך הישראלי־פלסטיני, זה לא הצבא וזו לא הממשלה. זו הכלכלה. זה יוקר המחיה וזו תחושת המחנק שהמדינה רק הולכת ומתפתחת, רק הולכת וגדלה, אבל להם אין מקום בה. מקום פיזי, ליטרלי, ארבעה קירות וגג. זו לא רק מצוקה של צעירים, זו מצוקה של אמנים וקולנוענים, שעושים סרטים מצליחים ונשארים עניים. הבתים והדירות בסרטים האלה מייצגים מצוקה אמיתית, משבר הדיור בהתגלמותו הברורה ביותר, אבל בית בקולנוע הוא גם דימוי - חורבן הבית, בתים הרוסים, הבית כמייצג של משפחה, של מולדת, של מקום קבע של יציבות ועצמאות, ואולי גם שקט. כל מה שאין ליוצרים בישראל, וכנראה שגם לקהל שלהם.
