רצינו "מלתעות", קיבלנו יונה הנביא: ההפתעה הגדולה של "נפילת הלוויתן"
צעיר שיוצא לחפש את שרידי אביו המת נבלע בבטנו של לווייתן, ומוצא את עצמו במרוץ נגד הזמן והחמצן. אבל מה שנראה כמו עוד סרט אימה על מפלצת ימית מתגלה כמסע מרגש ופיוטי על יחסי אבות ובנים, אובדן והשלמה. בלי קמפיין ובלי ציפיות גדולות, "נפילת הלוויתן" הוא אחד הסרטים המפתיעים של השנה
זה לא הסרט עם התקציר שהכי עושה חשק לצפות בו: בחור שיוצא לצלול בחופי האוקיינוס השקט כדי למצוא את שרידיו של אביו שהתאבד, נבלע על ידי לווייתן. יש לו כ-40 דקות של אוויר במיכל החמצן שלו, והסרט, שנמשך בסך הכל 95 דקות, עוקב אחרי ניסיונות ההישרדות שלו.
"נפילת הלוויתן" מגיע למסכים באופן כמעט צנוע ועניו, בלי הקרנות מוקדמות ובלי קמפיין פרסומי, מה שמעיד כי מפיציו ומפיקיו לא באמת ידעו איך לשווק אותו. אך הוא מתגלה כהפך המוחלט מסרטי מפלצות על כרישים או לווייתנים שמטילים אימה ומוות, כמו "אורקה" או "אימה במצולות". זהו כמעט סרט טבע באופן הרציני, הבוגר ונטול ההתלהמות שבו הוא עוסק בלווייתן שבלע לגמרי בטעות, וללא כוונת זדון, צוללן שלא היה צריך להיות איפה שהיה. זה למעשה אחד הסרטים הכי מפתיעים של הזמן האחרון. ציפינו לסרט אימה טראשי וקיבלנו סרט מרגש, לרגעים פיוטי, על רגעים לא צפויים של סימביוזה בין לווייתן ובין האדם שתקוע במעיו.
במרכז הסרט ג'יי (אוסטין אברמס, "האויב שבפנים"), שהולך ללמוד בקולג' הכי רחוק מהבית אחרי שנים שבהן לא הצליח להסתדר או לתקשר עם אביו (ג'וש ברולין), צוללן וימאי קשוח ואגרסיבי, שניסה לחנך את בנו ביד קשה ורק הרחיק אותו מעליו. אבל כשהבן חוזר הביתה אחרי מות האב, הוא רואה לווייתן רודף אחרי דיונון, ובטעות נקלע ביניהם ונבלע יחד עם הדיונון. אפשר היה לקרוא לסרט הזה The Squid and the Whale, אם השם הזה לא היה כבר תפוס על ידי סרט של נואה באומבך, שגם הוא עוסק בקשר הקשה בין הורים וילדים.
כשג'יי מבין שעליו לשרוד בבטן הלווייתן ונזכר בעצת אביו להרגיע את נשימותיו כדי להאריך את הזמן שיש לו עם בלון החמצן, השהות בתוך היצור הופכת להזדמנות עבורו לתקשר עם אביו, להיזכר בכל מה שניסה ללמד אותו לאורך השנים והוא סירב לשמוע, כאילו האב ידע שיום יבוא והבן יזדקק לכל העצות האלה כדי להציל את חייו. קצת כמו ב"קונטקט" או ב"אד אסטרה", המסע אל קצות היקום או לקרקעית האוקיינוס הוא בעצם דימוי ספרותי שנועד לאפשר לגיבור לפגוש בראשו או ברוחו את אביו, ולהשלים עם חייו ועם מותו.
הסרט מבוסס על ספרו של דניאל קראוס (שזכה השנה בפוליצר על ספר אחר שלו), שעובד למסך על ידי בריאן דאפילד (שסרטו הקודם, "אף אחד לא יציל אותך", שזמין לצפייה בדיסני+, גם הפתיע לטובה כסרט כמעט נטול מילים על חייזרים ופוסט-טראומה). הספר והסרט לא מבוססים על סיפור אמיתי, אף כי מקרים כאלה, של צוללנים שנבלעו על ידי לווייתנים, אכן קרו בעבר, ואפילו באחרונה. אבל קראוס ודאפילד לא מנסים לספר סיפור אמיתי, אלא סיפור מיתי. וכשאומרים אדם בבטן לווייתן, המחשבה הראשונה הולכת לכיוון יונה הנביא.
לא אתפלא אם קראוס בחר בשמות הדמויות בהשראת הטקסט התנ"כי על הנביא שברח מתפקידו. ג'יי הוא אולי קיצור לג'ונה, ומיט, שמו של האב בסרט, נשמע כמו קיצור של אמיתי, שמו של אביו של יונה הנביא. אבל "נפילת הלוויתן" הוא לא סרט תנ"כי, אלא סרט שאחרי רגעים מותחים ומגעילים שמתרחשים בסביבה הרירית של בטן הלווייתן, הופך למשהו אחר לגמרי: מסע במעמקים, עם אפקטים ועיצוב סאונד שלחלוטין הפתיעו אותנו, בסרט מרשים ועדין שבכל רגע הלך לכיוון ההפוך מזה שציפינו לו.
