מצחיק כמה שזה מפחיד: ״האויב שבפנים״ חוזר - והוא לא דומה לקודמו
במאי הלהיט "שעת הנעלמים", זאק קרגר, הופך את "האויב שבפנים" מסרט זומבים לסאטירת אימה על מגפות וחיסונים
לפני 24 שנה ביים במאי האקשן הבריטי פול וו.ס אנדרסון (לא להתבלבל עם זוכה האוסקר האמריקאי פול תומס אנדרסון) גרסה קולנועית למשחק המחשב "Resident Evil״, שקיבלה בעברית את השם ״האויב שבפנים״. מילה יובוביץ (״האלמנט החמישי״) לוהקה לתפקיד הראשי. את משחק המחשב לא הכרתי, אבל ממש אהבתי את הסרט הזה, שהיה מעין פרפראזה על אליס בארץ הפלאות, אבל עם זומבים. ובכלל, פול וו.ס אנדרסון הוא אחד מיוצרי הבי־מוביז החביבים עליי, מישהו שיכול לקחת תקציב לא גדול וליצור סרט שנון ומהנה שיהיה בדיוק המיקס הנכון בין נדוש ומקורי. הסדרה הזאת הניבה שבעה סרטים, ואנדרסון ביים ארבעה מהם. אבל ההכנסות הלכו ודעכו ובעלי הזכויות החליטו, כמקובל כעת, להקים את הסדרה מחדש, ובלי הבמאי המקורי שלה.
בינואר 2025 נבחר זאק קרגר לתסריטאי ולבמאי של גרסת הרימייק או ההמשך או הריבוט של עיבודי המשחק. קרגר, גיימר מושבע, היה באותה תקופה עסוק בעריכות סרטו השני, ״שעת הנעלמים״, שחצי שנה אחר כך הפך ללהיט בקופות וסרט בעל באזז אוסקרים מרשים, שגם זיכה את איימי מדיגן באוסקר לשחקנית משנה. האם אחרי ההצלחה של ״שעת הנעלמים״ קרגר עדיין היה חותם עם חברת הפקה גרמנית לביים רימייק לעיבוד מחשב שנראה בדיעבד קטן על מידותיו?
הצפייה בגרסה של קרגר ל״האויב שבפנים״ מעידה כמה דברים. האחד, הוא באמת במאי מצוין. ובאמביציה מטורפת הוא מגייס לצידו את דריוש וולסקי, הצלם הקבוע של רידלי סקוט. שניהם טאלנטים גדולים על סרט מפלצות מינורי ומעט טראשי. כדרכם של סרטי אימה הסיפור יחסית צפוי, אבל קרגר יוצר רגעים שיש בהם שילוב בין פחד והומור. קרגר התחיל את דרכו כקומיקאי לפני שפנה להיות הכוכב הגדול של במאי האימה (את ״שעת הנעלמים״ חפשו ב־HBO Max, ואת סרטו הראשון, ״ברברי״, תמצאו בדיסני+). אבל ״האויב שבפנים״ הוא למעשה הסרט הראשון שבו רואים את העבר הקומי שלו - קטעי ההבהלות בנויים כמו סיקוונסים של סלאפסטיק, במקום פאנץ׳ בסופן הן מסתיימות עם ״בו!״, אבל הארכיטקטורה שלו לאימה זהה לבנייה קומית.
הדבר השני שמתברר מהצפייה בסרט הוא שקרגר כנראה באמת לא ראה אף אחת מהגרסאות הקודמות שנעשו למשחק כי אין שום קשר ביניהן. מדהים איך שני סרטים עם אותו חומר מקור ועם אותו שם נראים כה שונה זה מזה. אולי קרגר בעצם יצר פריקוול לסדרה? בימינו נהוג לקחת סרטים שבמרכזם גבר וללהק לגרסה החדשה אשה. קרגר עושה ההפך: במקום הגיבורה במקור, גיבור.
ולא כזה גיבור, גם לא כזה גבר: בריאן הוא בלדר של איברים להשתלה, גבר צעיר וחסר עמוד שדרה, מילניאל בטלן ועצלן, שמוזעק לצאת לשליחות חירום לבית החולים בראקון סיטי. בדרך לשם, בעת סופת שלגים, הוא יגלה שמפלצות עומדות בדרכו (קרגר הפך את ״האויב שבפנים״ מסרט זומבים לסרט מפלצות). כמו במשחק ובסרט הקודם, גם הפעם המקור להתקפת המפלצות הוא וירוס שדלף ממעבדה, והתיק שבריאן נושא מכיל את החיסון להתקפה הזאת.
וזה, בעצם, ההבדל בין הגרסה של אנדרסון ב־2002 לבין זו של קרגר ב־2026: קרגר עושה סרט על מגפות, וירוסים וחיסונים, אחרי שהוא, צופיו וכל העולם חוו מגפה אמיתית עם הקורונה ב־2020. זה סרט שקהל היעד שלו ירגיש שהוא כמו גרסת אימה לסיפורה של מגפה מהונדסת והמרוץ אחר החיסון לה, אבל באותה מידה זו גם קצת סאטירה על אותה אימה, שלא לוקחת את הסיפור הזה, את המגפה הזאת, או את הז׳אנר הזה, יותר מדי ברצינות.
