"אנשים בוכים אצלי בדוכן": האלכימאי מהגליל שמשמר מסורת יהודית בבקבוק
במזקקה הקטנה שלו מייצר שלום ברינגר תמד דבש נפלא, ולא רק לראש השנה, וסליבוביץ' עוצמתי. "אני מכין זיכרונות, משמר מסורות יהודיות. לא המצאתי כלום"
שלום ברינגר הוא אחד הטיפוסים הצבעוניים והמצחיקים שיצא לי לפגוש. ברינגר (51) מכנה את עצמו אלכימאי, לא סתם מזקק אלכוהול — וייתכן שזה באמת מה שהוא. היקף הייצור במזקקה שלו בגליל המערבי קטן למדי, "אני עושה בקושי כמה מאות בקבוקים", וחומרי הגלם המרכזיים שלו אינם שגרתיים: ברינגר מתסיס ומזקק שזיפים ודבש. "אני הסבתא היהודייה שמחמיצה מלפפונים על החלון", הוא מתאר את המשקאות שלו, ומוסיף: "אני חוליה בשרשרת של מזקקים יהודים. לסבא הטורקי שלי, ויטלי חיים, היה בית קפה בטירת כרמל, והוא היה מזקק שם ערק. ולסבא השני שלי איזידור היה בית זיקוק לסליבוביץ' ברומניה. גם סבא של אשתי היה מזקק צ'אצ'ה (הגראפה של הגיאורגים — ח”ג) במקלחת. הם גרוזינים. אז זה ממש סוגר עליי מכל כיוון".
הוא נולד בטירת כרמל, ולדבריו החל לזקק כבר כילד. "כל הילדים בשכונה רצו להיות שוטר או כבאי. אני רציתי להיות אלכימאי, כמו שראיתי באנציקלופדיה תרבות. כי להיות אלכימאי זה לעשות כל מיני שינויים של חומרים, בין היתר לזקק. לקחת חומר אחד ולעשות ממנו אחר. אני מתרגש מזה עד היום, משינוי החומר".
איזה ילד עושה אלכוהול?
"ילד שרוצה לשמר חרקים. חלק שתיתי גם. אבל אחרי הצבא הבנתי שאני יודע להכין דברים טעימים, וכשנהייתי אבא הבנתי שיש לי זהב בידיים ולא התביישתי בו יותר. עד אז התביישתי, באתי ממקום שבו אלכוהול זה לא חוקי".
וככה הוא מתחיל לזקק סליבוביץ', ערק וצ'אצ'ה, בינתיים לצריכה עצמית, ומחלק למשפחה ולחברים. "כולם, כולל זרים, אומרים לי שזה טעים. ואז הבנתי שאני יכול לייצר באמת, ולהוציא את התחביב משליטה". בדרך הוא למד ביוטכנולוגיה במכללת תל חי ועשה תואר שני בצמחים טפיליים בפקולטה לחקלאות ברחובות, מה שהוביל בין השאר לעיסוק נוסף בהגנת הצומח. "אבל כל זה לא מעניין. מה שמעניין הוא האלטר אגו שלי, המזקק". לפני שלוש שנים הקים את מזקקת "האלכימאי". מכיוון שבין שלל עיסוקיו ברינגר גם מגדל דבורים, הוא החליט להשתמש במה שיש לו וליצר תמד — שיכר דבש.
"זה נורא פשוט — לוקחים דבש, מים, שמרים, זמן וכישרון", הוא מסביר את תהליך הייצור. התמד מגיע ל־14% אלכוהול. זה יכול לקחת שבועיים או שנה, כמו שזה לוקח לברינגר. אפשר לשתות אותו כך, וזה טעים להפליא, וברינגר אכן משווק אותו גם כמו שהוא. ואפשר גם לזקק אותו — ברינגר מזקק את התמד לאו דה וי, תזקיק דבש. לתזקיק הוא מוסיף לעתים זרעי אניס, ואז מתקבל ערק מתזקיק התמד.
אבל זה לא נגמר פה. ברינגר מתסיס גם שזיפים מזן שגיב ומזקק מהם סליבוביץ', תזקיק שזיפים מזרח־אירופי. "אני משמר מסורות יהודיות: ערק של מזרחים וסליבוביץ' של מזרח־אירופים". הערק שלו נהדר, והסליבוביץ' מעלה דמעות בעיני השותים אותו שהגיעו ממזרח אירופה. "אנשים בוכים אצלי בדוכן. אומרים שלא שתו כזה דבר מאז שהיו ילדים, שזה מזכיר להם את הבית". לדבש הוא מוסיף שמרים, אך לא לשזיפים, בתזקיק שהוא מייצר מהם הוא נותן לשמרי הבר לעבוד.
"אני משמר את המסורת. לא המצאתי כלום, אלא רק גיליתי מחדש את מה שעשו עקרות בית יהודיות. אני מכין זיכרונות. אבא של אשתי היה עושה נקניקים במקלחת, היינו צוחקים על זה, אבל עכשיו אני מבין. אותו סבא של אשתי, שזיקק צ'אצ'ה, היה האחרון שזיקק מהצד שלה, ועכשיו הוא מת. זה יצר אצלי תחושת שליחות ודחיפות. אני האחרון שמתעניין במיומנות ישנה ומבצע אותה כחלק מאורח החיים שלי". הוא מפנה אותי לספרו הנפלא של שלום בוגוסלבסקי, "הסיפור הבלתי־סביר והלא־מספיק־זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית", שלפיו 80% מיהודי מזרח אירופה עסקו באלכוהול בצורה כזו או אחרת. "וזה מה שאני עושה — עוסק באלכוהול כמו שהם עסקו, כמו האשה שעושה קציצות לפי מה שהיא למדה בבית".
אתה רוצה לגדול קצת מעבר לכמה מאות הבקבוקים שאתה עושה כעת?
"לא בטוח. אפילו לא חשבתי על זה. אני עושה את זה כי זה מה שתמיד עשיתי — כמו שאומרים, לך תעבוד במשהו שהיית עושה בחינם".
קטנה ככל שתהיה, המזקקה שלו כשרה. "לא כי מישהו מכופף לי את היד, אלא רק כדי שאם מישהו שומר כשרות רוצה, הוא יוכל לרכוש, וגם כי זו המסורת שלנו".
