"כולנו קוראים סיפורי שואה ומרגישים צדיקים"
"כולנו קוראים סיפורי שואה ומרגישים צדיקים"
לסופר ולחוקר ארי ליברמן נמאס מכל ספרי השואה ש"גורמים לנו לקרוא, לבכות, להגיד 'אני לא נאצי' ולהדחיק את חטאינו". אז הוא כתב את "השתקן", פרודיה על הז'אנר שכוללת דמות מגוחכת אחת שמבוססת עליו עצמו ועוד גיבור שמעדיף לא לספר על קורותיו במלחמה, כי "כדי להבין את השואה צריך יותר מעובדות, צריך להבין את הגרוטסקה, ואולי בעצם עדיף בכלל לשרוק"
השואה היא, בין השאר, גם חומר גלם ספרותי שממשיך לייצר אינספור סיפורים, בדיוניים ותיעודיים, ובשנים האחרונות נכנס לתוך זה תת־ז'אנר חדש יחסית של פנטזיות נקמה. טרנטינו עשה את זה עם "ממזרים חסרי כבוד", ובדרכו העקיפה עשה זאת גם הסופר היהודי־אמריקאי מייקל שייבון עם "איגוד השוטרים היידיים". אפילו יניב איצקוביץ' ב"תיקון אחר חצות" — ללא קשר ישיר לשואה — לקח גיבורה אנדרוגינית מהעיירה, נתן בידה סכין קצבים, ושלח אותה לדרכים. אלה יצירות שבהן הרגע שבו גיבור או גיבורה יהודים מקבלים כוח פיזי לידיים הוא רגע מכונן, רגע של תיקון.
מעשה דומה עשה גם ארי ליברמן בספרו "השתקן" (הוצאת אחוזת בית), שלוקח דמות עגנונית פרודית משהו, והופך אותה ללוחמת חירות. "השתקן" משחק בכלים של ספרות תיעודית, וכמו בא למסור מסמך אותנטי מאושוויץ, אבל למעשה כולו בדיון. נוסח הרומן הוא כביכול דוקומנטרי — יש מביא לדפוס שמוסר את הסיפור, זה שמחה, בנו המשונה של הרבי השתקן נתן נטע שטיל; ישנו היסטוריון, פרופ' עזרא פרנקל, שמתרגם את המסמך מיידיש ומוסיף הערות; וישנו המסמך עצמו כביכול, מגילת נייר בכתב יד צפוף שכתב רב העיירה ראווה־רוסקה שבמערב אוקראינה, בתוך התופת של המחנות. כשנגמר הנייר נגמר גם הסיפור.
1 צפייה בגלריה
ארי ליברמן. "כתבתי ספר על הניסיון להבין את הדרך שבה אנחנו תופסים, ובעיקר לא תופסים, את מה שקרה בשואה"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
ארי ליברמן הוא סופר ומרצה לספרות, נולד ב־1970 במקסיקו סיטי, לשם היגר סבו שאיבד את משפחתו בשואה. בגיל 8 הגיע לישראל. גדל ברעננה, שירת בנח"ל, למד פיסול, וב־2001 החליט לנסוע לארה"ב ונשאר שם 20 שנה. הוא עשה תואר שני ולמד כתיבה יוצרת ולבסוף כתב דוקטורט בספרות השוואתית בפרינסטון, ולימד ספרות באוניברסיטת ג'ורג'יה.
"חזרתי בגלל העמבה"
למה נסע לארה"ב? כי חלם להיות סופר שכותב באנגלית. אבל החלום נגוז; כשכבר החל לכתוב, מצא את עצמו כותב עברית. ב־2014 פרסם רומן ראשון, "אלופי התמימות", וכעת רואה אור "השתקן". לפני חודשים אחדים חזר ליברמן לחיות בישראל, והוא מתגורר עם אשתו ובתו בת ה־6 בירושלים. "באתי לפה לשנת שבתון, אבל נשארתי בגלל העמבה", הוא אומר. "שם אין עמבה. שם הייתי עלה נידף, פה על כל צעד שאני עושה אני מרגיש שאני שולח שורשים לאדמה".
הרומן הזה נכתב בהתחלה באנגלית, ועבר לעברית. החלק הראשון של הספר כתוב בחן רב, והוא מספר על שמחה שטיל, בנו של הרב השתקן, קצב בן קצב, איש פשוט ותם שחי באופקים, בעליה של מעדנייה לא כשרה. הוא זה שמגלה את כתב היד של אביו. החלק השני כתוב מפיו של ההיסטוריון עזרא פרנקל. "זו קריקטורה על עצמי", מעיד ליברמן, "של אחד שיש לו דוקטורט ורוצה להגיע לחקר העובדות. יש תמיד מתח בין אלה שרוצים את העובדות לגבי השואה, ולא שום דבר אחר, ובין אלה שחושבים שכדי להבין את השואה צריך יותר מעובדות, צריך להבין את הגרוטסקה".
והחלק השלישי מביא את סיפורו של הרב שיוצא ליערות, ומנסה לפוצץ את תאי הגזים במחנה ההשמדה בלז'ץ. אחרי שנים, כשהוא כבר חי בישראל, הוא מתנכר ליהדותו. ובמקום לספר לבנו על מה שעבר, הוא בוחר לשתוק. או לשרוק יצירות מוזיקליות. "כמו בסרט של וודי אלן, 'צללים וערפל', אחד אומר שהוא יודע את משמעות החיים אבל הוא לא יכול להגיד אותה, הוא יכול רק לשרוק אותה", אומר ליברמן.
"לשתיקה יש כמה פנים. זו גם שתיקה של מי שלא רוצה לספר, או של אדם שלא מרבה בדיבור, ויש שתיקה של הכישלון התקשורתי, חוסר היכולת להעביר את הנוראות של מה שקרה שם, המילים הן לא כלי מספק כדי לתאר את הזוועה".
הספר מלא בעובדות היסטוריות שנטוו סביב סיפור בדוי.
"ברור שאף אחד לא נכנס לבלז'ץ וניסה לפוצץ את תאי הגזים, אבל ההתרחשויות המתוארות, המיקום, מבוססים על עובדות", מספר ליברמן. "בלז'ץ נמצאת בפולין. לא הייתי שם. לא הייתי רוצה להגיע לשם וגם לא לאושוויץ, כי זה נהיה קצת דיסנילנד. אני רואה נערים בתהלוכות עטופים בדגלי ישראל, מה מלמדים אותם שם? להתחסד ולהיות הקורבן? כשלוקחים לשם נער בן 15 ומלמדים אותו שהוא קורבן, זה מוזר".
"כתבתי על אוקראינה אחרת"
מה שעוד מוזר זה לקרוא היום, בצל המלחמה באוקראינה, על המלחמה הגדולה שהתרחשה שם, על אותה אדמה ממש. היום האוקראינים הם הצד החלש, אבל הספר הזה, כמו עוד לא מעט ספרים על מלחמת העולם השנייה ועל השואה, מעלה זיכרונות פחות נעימים מהעם האוקראיני.
"ראיתי לנגד עיניי את חמלניצקי, את פרעות ת"ח ות"ט, את האוקראיני המצוי שנמצא בזיכרון שלנו", אומר ליברמן. "אף פעם לא חשבתי על האוקראינים כעל מסכנים. יש בספר דמויות של אוקראינים והם מין סדיסטים קטנים. ישראלים פתאום בפייסבוק שמים דגל אוקראינה. אני עדיין עם פרעות ת"ח ות"ט. כלומר אני בעד דמוקרטיה, אבל איכשהו לאומיות אוקראינית לא בדיוק עושה לי את זה. ובכלל, ההזדהות הישראלית עם האוקראינים היא גם דבר צבוע: מי אנחנו הכובשים שנזדהה עם הנכבשים? אבל בסופו של דבר, האוקראינים של היום זה לא האוקראינים של אתמול. כמו שהגרמנים של היום הם לא הגרמנים של הרייך השלישי. טוב לדעת שדברים משתנים".
למה בחרת להשתמש בשפה תיעודית כדי לכתוב את הספר?
"זה תכסיס, זה התעלול של הספר. השאלה היא בעצם איך מציירים כזה ציור. הרי זה חושך. תמיד קראתי ולימדתי ספרים על השואה, והרגשתי שאני נר דקיק שמנסה להאיר את החושך ורק מאיר את הפחדים של עצמי. הנושא עצמו כל כך שחור, כל כך אפל, שמי שמתיימר לספר את הסיפור בתור בדיון תמיד נכשל. ידעתי מלכתחילה שאני כותב כישלון. ובכל זאת אני צריך לכתוב את זה, אז מצאתי יתרון בתכסיס של היומן. מישהו מספר את הסיפור וכביכול משווה לזה אמינות ריאליסטית".
לדברי ליברמן, הספר הוא גם "על חוסר האפשרות להיות יהודי. פגשתי פעם סטודנטית יהודייה ששאלה אותי מה אני מלמד בקורסים שלי. אמרתי שאני מלמד למשל קורס על השואה בראי הספרות והקולנוע, ואז אורו עיניה והיא אמרה בהתרגשות: '!I Love the Holocaust' וזה גרם לי לחשוב, למה אנשים כל כך אוהבים לקרוא על השואה. אולי כדי להרגיש שהם טובים, שהם לא הרעים. הרעים הם רק הנאצים, וכל השאר, כלומר אנחנו — באמת טובים".
אכן לדבריו, "הרומן הזה הוא פרי תסכול שלי מספרות השואה הנצלנית והמתחסדת: קוראים סיפורי שואה ומרגישים צדיקים. קוראים, בוכים ואומרים, 'אני לא נאצי'. מזדהים עם הקורבן כדי לשכוח ולהדחיק איזה חטא שמעיק על המצפון, למשל השחתת כדור הארץ או השמדת הילידים בצפון אמריקה. אני מניח שעבור חלק מהקוראים 'השתקן' הוא רומן שואה לכל דבר, אבל בשבילי הוא בעצם פרודיה על ספרים כאלה. הוא לא ספר שואה — הוא ספר על ספרות שואה. זה לא ניסיון לחקור ולפרש את המאורע ההיסטורי עצמו, את הזוועה המחרידה והשלכותיה, אלא בעיקר להבין את הדרך שבה אנחנו תופסים, ובעיקר לא תופסים, את מה שקרה שם".
