"ריצה היא לגימה מנקטר האלים, הקתדרלה של הזיעה, הכאב, העונג – 100% גוף"
המשורר יקיר בן משה, מנהל בית ביאליק, הלב הפועם של זירת הספרות המקומית, הוא גם רץ מרתונים. בספרו החדש הוא משלב בין גוף ורוח, בין ריצה ושירה, ובורא שפה חדשה לזיעה, לאבהות ולבדידות
בספר שיריו החדש של יקיר בן משה – משורר, עורך, רץ מרתון ומנהל בית ביאליק בתל אביב – יש שיר משעשע על מריבות חשאיות שמתרחשות על מדף הספרים. "גולדברג לא מוכנה להיות ליד דן מירון, לשטקליס קשה עם פרימו לוי, בורחס מסרב להגיד על מה הוא חולם, וולבק לא רוצה עוד להתכרבל עם עגנון, הוא מוציא אותו מדעתו, צ'רצ'יל מדיף ריח זיקנה וכולם מתלוננים שמשוררי ההייקו מדברים בזמן שינה", וכן הלאה. צרות של סופרים. "היה בוקר אחד שלא עשיתי ספורט, ישבתי עם הקפה, הסתכלתי על המדף והיה נדמה לי שהם עושים מסיבה כשאנחנו ישנים", אומר בן משה.
נדמה שהמסיבה מהטאפורית הזאת מתרחשת גם בחייו הממשיים, זה יותר מ־25 שנה, כעורך אירועי הספרות בבית ביאליק. "עשיתי יותר מאלף אירועים עד היום. ההשקה ל'סיפור על אהבה וחושך' עם עמוס עוז היתה אצלנו, דליה רביקוביץ היתה אצלנו, חיים גורי, כולם. אהרן אמיר אמר לי פעם ש'בית ביאליק הוא הלב הפועם של הספרות העברית'. אנחנו בדרך כלל סגורים שנה מראש. יש סופרים שמתקשרים אליי בזמן הכתיבה ואומרים 'אני בפרק לפני אחרון, מגיש את הספר בעוד חודש והוא רואה אור בעוד שלושה חודשים, תשמור לי מקום באביב'. זה גם כולל להגיד לאנשים לא, הרבה פעמים אמרתי לא. פעם קיבלתי מכתב מעורך דין, למה סירבתי לעשות אירוע למשורר כלשהו, והייתי צריך לכתוב מכתב הנמקה למה הספר שלו לא טוב".
בן משה (52) נולד בתל אביב וגדל בגבעתיים, הוא נשוי ואב לשניים (וגם אחיינו של המשורר רוני סומק) והחל לפרסם שירים בסוף שנות ה־90. "למתוח את עורקי הבוקר" (הקיבוץ המאוחד), ספר שיריו השישי, הוא ספר בשל שאוחז בכל קצות ההוויה שלו: הגוף והספורט, האבהות, הזוגיות, הבית והבית העשוי ממילים. השירים מתארים את חייו של מדווש על אופניים ורץ מרתון, את הגוף ומופעיו, את בנו המתבגר שמושך הברות, את הישיבה על ספסל בגן מאיר עם האשה שהוא נשוי לה זה שנים, את חיי הבדידות של המשורר.
רץ המרתון בנוי ממנה נדיבה של טמטום, כמו כל מי שעושה ספורט ברצינות, ואהבת בדידות. זה לא עניין של לרוץ מהר אלא לרוץ נכון, אורך רוח, לשהות בדברים"
ההתמסרות לספורט היא תוצאה של משבר אמצע החיים?
"אני בן 52, התחלתי לרכוב בגיל 47 בגלל הקורונה. כולם רצו לצאת לחו"ל אחרי הסגר הראשון, אני עליתי על אופניים. במשבר אמצע החיים יש כאלה שיוצאים באוניות למסעות, עושים דוקטורט, עוזבים את האשה, רוצחים את הילדים. ביאליק עלה לארץ בגיל 50, אתה חייב לעשות משהו. מתוך האין הזה גיליתי את היש, את הגוף".
"לצערי אני מדווש יותר מרץ"
מה אתה יותר, רץ או מדווש?
"זו שאלה שמעסיקה אותי כל הזמן. לצערי אני יותר מדווש, שלושה אימוני אופניים בשבוע ורק פעמיים בשבוע ריצה. כשאני מדווש אני תמיד מקנא באלה שרצים לידי. הריצה זה הגביע הקדוש, זה הלגימה של נקטר האלים, כי זה רק הגוף, בלי אביזרים, בלי קרבון, בלי גלגלים. הקתדרלה של הזיעה, של העצמות, הרקמות, הכאב, העונג, הריחוף, הנחיתה – 100% גוף. אופניים זה מערך סוציאלי יותר, אתה בתוך הדבוקה, רואה רק את הגלגל של זה שלפניך, לא את הנוף. אתה עסוק כל הזמן בדינמיקה של הרוח, מדבר עם אנשים. האופניים זה מקום של עיניים פקוחות, הריצה זה עיניים סגורות".
רצת כבר 47 קילומטר, יותר ממרתון. מאילו חומרים עשוי רץ המרתון?
"ממנה נדיבה של טמטום, כמו כל מי שעושה ספורט ברצינות. ואתה אוהב את הלבד, במרתון אתה לבד. זה לא עניין של לרוץ מהר אלא לרוץ נכון, אורך רוח, ליהנות מהתדר הזה, לשהות בדברים. מרתון זה נישואים לזמן ארוך, זה החיים".
הריצה נכנסה לספרות: הרוקי מורקמי כתב על זה ספר, בישראל עשה את זה יפתח אלוני.
"נכון, אבל הם לא כתבו שירה. כשבאתי לכתוב את שירי הספר הרגשתי שאני בורא שפה חדשה, כמו שקרה כשכתבתי על הילדים שנולדו, היו שתי שפות – שפת ההורות ושפת השירה על הורות. ככה יש את שפת הריצה ושפת הכתיבה על הריצה. לא ידעתי איך לכתוב שירים על ספורט, איך לכתוב את את הזיעה, את הנוף, את המהירות".
הילדים שלי בכלל לא קוראים שירה, בטח ובטח לא שירים שלי. זה נורא לקרוא שירים של ההורים שלך, אתה לא רוצה לגלות שאבא שלך בן אדם. אוי ואבוי אם הם יקראו אותי"
החלק השני של הספר כתוב בשורות ארוכות כמו פרוזה והוא על הבית, הילדים שלך קוראים את השירים שלך?
"מה פתאום. הם בכלל לא קוראים שירה, בטח ובטח לא שירים שלי. זה דבר נורא לקרוא שירים של ההורים שלך, אתה הרי לא רוצה לגלות שהאבא שלך הוא בן אדם. אוי ואבוי אם הם יקראו את השירים שלי. גם בספר הקודם, 'שריקת שומר הלילה', כמעט כל השירים היו בפרוזה ועסקו בילדים. לא יכולתי לקצץ את השורות, לא לעשות רווחים, אפילו לא להשתמש במטאפורות, הרגשתי שהיומיום המשפחתי הוא אורגניזם חי. רציתי לתת גם את האבק והלכלוך וגם את הפרחים והמלאכים. זו לא שירה נוצצת, אלא חלון מאובק, וככזה הוא חייב להיות אמיתי".
"מוזיקה מלווה אותי כל חיי"
בשיר "המשורר", המוקדש לנתן זך, אתה מתאר את השירה כמין אופק רחוק וריק שהמשורר הולך בו בבדידותו, וגם הקורא.
"את נתן זך הכרתי. פעם הוא התקשר אליי שיכור ואמר שאם שרה, בת הזוג שלו, לא חוזרת אליו, הוא יעביר אליי את כל ספרי אלזה לסקר שילר (משוררת יהודייה גרמנייה שהתפרסמה בתחילת המאה ה־20 – של"א) חתומים. הוא נראה לי אדם בודד וזה ניכר בשירה שלו".
ואתה מרגיש לבד?
"בגדול אני גם מרגיש ככה אבל יש לי בת לוויה שמלווה אותי כל חיי - המוזיקה. בתור נער לא הייתי שורד בלעדיה. אני כל הזמן שומע מוזיקה, היא נותנת לי יד, חוצה איתי את הכביש".
אתה מוטרד מהתנהלות הממשלה, שמבטלת פרסים ותקציבים?
"התומך הראשי שלנו זה עיריית תל אביב, זה תקציב עירוני של אגף התרבות. משרד התרבות נותן כסף נוסף לאירועי ספרות ואנחנו נעזרים בו מאוד. הפחד שלי הוא גדול יותר – מה שקורה למדינה, למצב הספרות, לאנשים, ליוצרים. מצב התרבות לא טוב, אנחנו לדעתי הדור האחרון שקורא וכותב, בעתיד ה־AI תתפוס את המקום של היצירה והיא תשתכלל. חוץ מזה אנשים עסוקים בפרנסה, זה לוקסוס לקרוא ספר. אנשים רואים טלוויזיה, מכורים לרשתות, ההומניזם שנחלש, הסובלנות לאחר, השפה שמתמעטת".
גם גיבורי התרבות התחלפו.
"פעם גיבורי התרבות היו עמוס עוז, א"ב יהושע, אמיר גוטפרוינד, היתה אנרגיה מאוד גדולה לספרות. אולי צריך לחכות לווינטג', אחרי ה־AI יחזרו לתקליטים, לחריקות, לגמגומים, לשגיאות דפוס, לאנושיות, למעידה, לנמלה על גב ההר. היא בסוף תישאר אחרינו".
