"קריירה של רקדן זה לחטוף כאפות מדי פעם"
ארנון הרינג התגלה בגיל 13 בגרסה המקומית למחזמר "בילי אליוט", מה שהזניק אותו לקריירה בינלאומית ברויאל בלט בלונדון. עם תחילת המלחמה הוא החליט לעזוב הכל, לחזור לארץ ולהתגייס. עכשיו הוא משרת בצבא ומשחק ב"סיפור הפרברים" שעולה בבית ליסין
לפני עשור גילם ארנון הרינג את הנער בילי אליוט במחזמר הנודע על בנו של כורה הפחם שחולם להיות רקדן. הוא היה אז בן 13, ילד ג'ינג'י משוהם שכבש את הבמות בהפקה של פנינה ומשה אדרי, ובאופן מדהים סיפור חייו נכרך בזה של הדמות שאותה גילם. "זה קריפי איך שהסיפור של בילי נדבק אליי", אומר הרינג, כיום בן 22, ומתכוון לכך שגם הוא כילד עבר מג'ודו לבלט, ובעיקר לעובדה שהתקבל ללימודים בבית הספר היוקרתי "הרויאל בלט" בלונדון בגיל 15.
"להגיע לרויאל בלט זו מטרה שהצבתי לעצמי וידעתי שאשיג. המורה המדהימה שלי רוז קסל הגישה אותי לתחרות הבלט הבינלאומית בדרום קוריאה", הוא מספר. "זכיתי במדליית ארד והפרס היה מלגה לכל בית ספר בעולם, כפוף לאודישן. לשלב הסופי טסתי עם אבא ומתוך 270 מועמדים בחרו שניים. הבנתי שהחלום שלי עומד להתגשם".
3 צפייה בגלריה
הרינג בן ה־13 ב"בילי אליוט" (מימין). "הסיפור של בילי אליוט נדבק אליי"
(צילום: youtube)
כשהגיע ללונדון גילה כמה חסר ניסיון הוא ביחס לאחרים, שהחלו לרקוד בגיל 3. למרות זאת הדביק את הפער ושרד את הניפויים שנעשים בסוף כל שנה. בתום הלימודים נבחר לרקוד בלהקה הבוגרת בהפקות גדולות בהן "מפצח האגוזים" ו"אגם הברבורים", הישראלי הראשון שהגיע למעמד כזה בעולם הבלט הקלאסי. שם גם פגש את האיש שעליו נכתב בילי אליוט, רקדן עבר ברויאל בלט וכיום אחד מצוות ההנהלה. "זה היה רגע מרגש. זו היתה שנה של הזדמנויות אדירות וצברתי ניסיון ברמה עולמית בהפקות גרנדיוזיות. למדתי איך המקצוע הזה עובד", הוא אומר.
בנוסף לקשיים המקצועיים בלימודים היו גם קשיים מנטליים. "הגעתי עם אנגלית של ילד בכיתה ט', למזג אוויר אפור, הבדלי תרבות חברתיים ותחרות קשוחה בין הרקדנים. צריך לפתח עור של פיל", הוא נזכר. "היו גם התקפי חרדה, טלפונים להורים באמצע הלילה. היו הרבה נקודות שהייתי על סף שבירה ורציתי לוותר וההורים תמכו בי. הם עשו כל כך הרבה ותמיד היו שם בשבילי", וגם הפרעות אכילה ואימונים כשהגוף פצוע ונטול אנרגיה. "עולם הבלט בדרגים הגבוהים שלו הוא עולם אפל", הוא אומר.
מלונדון קיבל הרינג חוזה בלהקת קייפטאון סיטי בלט בדרום אפריקה, שאליה הגיע עם רזומה מכובד וזכה להזדמנויות גדולות, כולל החלפה של סולן אורח שהיה אמור לגלם את התפקיד הראשי ב"דון קישוט". החוזה היה לחמש שנים אבל מבחינת הרינג הסתיים אחרי שנתיים, כשפרצה המלחמה.
"7 באוקטובר תפס אותי בביקור בארץ והרגשתי שאני לא יכול להיות בשום מקום אחר מלבד ישראל. הודעתי לקייפטאון שאני לא חוזר, הם קיבלו את זה בהבנה. הדברים שלי עדיין שם בארגזים. אחרי 7 באוקטובר הבנתי שאני רוצה שהקריירה שלי תהיה פה ושהקהל שאני אופיע מולו יהיה ישראלי. הגעתי לאן שרציתי בגיל מאוד צעיר, תפקידים שאני מודה עליהם, אבל הכל מתגמד. האירוע היה גדול ומטלטל והקריירה לא עניינה אותי".
כשחזר לארץ רקד בלהקת הבלט הישראלי, גם מול מפונים מהעוטף. כיום הוא מלמד בני נוער, דור העתיד של הבלט, ומשתדל לעזור להם גם בפן המנטלי. הוא מתרכז בלבסס את הקריירה שלו בישראל ולהתרחב גם לתחום המשחק. "אני עדיין רוקד בבקרים, עושה שיעור קלאסי שהוא המדיטציה שלי, אבל גם מפתח את עצמי בעוד כיוונים ובעיקר מאוד חשוב לי דור ההמשך ושהרמה תעלה. פה זה הבית שלי ופה תהיה הקריירה שלי. ברויאל אומרים 'תמיד תפרוש יום אחרי השיא כדי שיזכרו ממך רקדן טוב'. אני מקווה שיש עוד זמן, אבל אם פעם הייתי בבועה של בלט, היום המנעד התרחב, יש תיאטרון וצבא ואני מלמד".
הוא זכה למעמד של עילוי בצה"ל. תואר שהצבא מעניק לאחד מכל מקצוע כדי שיוכל לפתח את הקריירה בחו"ל. השירות הוא לייצג את המדינה בעולם. אחרי 7 באוקטובר ויתר על התואר וביקש להתגייס מחדש. היום הוא מוגדר רקדן מצטיין ומשרת כאיש ביטחון בקריה. "רציתי להיות שווה בין שווים. הרגיש לי פתאום שלהיות חריג בנוף מהבחינה הזאת זה לא נכון עכשיו. כשהתגייסתי הרגשתי סיפוק מאוד גדול. כשחזרתי לארץ הבנתי מה אני מייצג. לא חייתי כאן ובכל התקופה של ההפיכה המשפטית וההפגנות הייתי מנותק ועכשיו אני מאוד מחובר, אכפת לי מה שקורה כאן, זה המקום הכי חשוב לי בעולם", הוא מצהיר.
3 צפייה בגלריה
הרינג כיום בחזרות ל"סיפור הפרברים" (משמאלו של דרור הררי שבשחור)
(צילום: רדי רובינשטיין)
הרינג התחיל לרקוד בגיל 13. "כל השנים רציתי להיות רקדן אבל התביישתי ולכן התחלתי בגיל מאוחר יחסית. כשהמחזמר 'cats' הגיע לארץ ביקשתי מאמא לקחת אותי וביציאה אמרתי לה 'אני רוצה להיות רקדן ואני אהיה רקדן'. תמיד הייתי עושה הופעות למשפחה, אבל הסביבה גרמה לי להחביא את זה הרבה זמן, וכשהבנתי שאני הולך להיות רקדן, אז נכנסתי למוד של 'יש לי מטרה ואני אשיג אותה'", הוא אומר.
הוא התחיל בחוג ריקוד. הילדים לעגו לו והיו גם חרמות. "חברתית היה לי לא קל. הבנים היו מגיעים מהג'ודו ומציצים עליי בחלון כשאני עם נעלי בלט בין כל הבנות. זרקו הערות בבית הספר ופעם אחת נעלו אותי בשירותי הבנות. בדיעבד זה מאוד חישל אותי כי הבנתי שהקריירה של רקדן זה לחטוף כאפות מדי פעם וזה הכין אותי לשלבים יותר קשים בהמשך", הוא אומר.
חודשיים אחרי שהתחיל לרקוד התפרסמה ידיעה שמחפשים את בילי אליוט הישראלי. אז גם עזבה המשפחה את שוהם לרמת גן. הרינג צלח את כל שלבי האודישנים לתפקיד הנחשק והבמאי אלדר גוהר גרויסמן אמר לו "יש לך הרבה מה ללמוד ולהשתפר אבל אתה תהיה בילי מדהים", וכך היה.
גוהר גרויסמן והכוריאוגרפית מיכל שי לא שכחו את הילד שגילו וטיפחו וכשהחל הליהוק למחזמר "סיפור הפרברים", שיעלה ב־5 בנובמבר (יום ההולדת של הרינג) בתיאטרון בית ליסין, הציע לו גוהר גרויסמן להצטרף לקאסט הכולל, בין היתר, גם את דור הררי, מגי אזרזר, רביב כנר והראל ליסמן. זהו אחד ממחזות הזמר הגדולים בכל הזמנים, עם השירים שכתבו סטיבן סונדהיים ולאונרד ברנשטיין. סיפור אהבתם האסורה של טוני, צעיר אמריקאי החבר בכנופיה, ומריה, אחותו של מנהיג הכנופיה היריבה, שהופך למאבק בין שתי הכנופיות.
"'סיפור הפרברים' זה חלום מגיל צעיר, זו קלאסיקה", הוא אומר. "אני מגלם את סנואובוי (snowboy) מהחבורה של הלבנים. זו כוריאוגרפיה מאתגרת שעוד לא יצא לי לעשות, עם הרמות ופעלולים וקפיצות. אנחנו עובדים בגובה כי התפאורה עצומה, רוצים לתת אשליה של רחוב אמיתי. זה לא מיוזיקל רגיל, הם לקחו את זה למקום בוגר ומחוספס, כמו שאומר אלדר: rough and tough. בהפקות קודמות זה היה מאוד ג'אזי אמריקאי ברודוויי ופה זה מחזמר על התחתית של התחתית. שתי חבורות רחוב שסופגות גזענות ורדיפה ואנחנו רוצים להבליט את הקושי ואת העוני שלהם וכמה הם היו רוצים לחלום ולחיות אחרת אבל עסוקים במלחמות. כל הנושא של שנאה ופילוג מתכתב עם המציאות שלנו".
איך המעבר מבלט קלאסי למחזמר?
"אחרי שנים של החזקה וחרדה זה מאוד משחרר".
הרינג גם יוצר כוריאוגרפיה בעצמו. בתחילת המלחמה הוא הוציא קליפ, "הברבור המת" לפי "הברבור" מתוך "קרנבל החיות" של סן־סנס. הוא שינה והתאים את הכוריאוגרפיה המקורית כך שתתאים לסגנונו האישי ולאווירת המלחמה. לפני שנה הוציא את "בולרו", שלו יצר את הכוריאוגרפיה יחד עם רוז קסל למוזיקה של ראוול. "אני רוצה להנגיש מחול לכמה שיותר אנשים. בקליפ אני לובש חליפה כמו של גיבור־על עם חור בבטן ובגב. הקליפ זכה לכמעט מיליון צפיות ביוטיוב ופנו אליי להקות בעולם שרוצות להעלות את זה", הוא מגלה.
על חליפת גיבור־העל היו פסים כתומים המסמלים את המתופף יותם חיים מקיבוץ כפר עזה, אחד משלושת החטופים שנהרגו מאש כוחותינו בשג'עאייה. החיבור למשפחת חיים נולד כשאיריס אמו התקשרה להרינג לקראת יום השנה הראשון לטבח וביקשה להיפגש. "גילינו שיש ליותם ולי הרבה במשותף - חוויות שעברנו, קשיים", הוא אומר. "זו משפחה מדהימה, מוזיקלית ומלאה אור. איריס ביקשה שאשחק את יותם בהרצאות שלה. קטעים שכתב על קשיים והתמודדויות שהם מצאו בטלפון שלו. אני לבוש בבגדים שלו וזה היה לי קשה בהתחלה. רקדתי גם בקליפ של תובל אחיו בשיר עם אקו 'Dancing in the sky'. כששמעתי שהחטופים חוזרים שלחתי לאיריס הודעה שאני חושב עליה ושולח לה חיבוק. קשה לא להרגיש תחושת החמצה אבל הם לוקחים את זה למקום אופטימי ומלא תקווה ואני מנסה לשאוב את זה מהם".
