"לא חסר לי, אני מבורך"
עידו טאקו השחקן הלוהט של הרגע מגיע לתיאטרון למחזה האוטוביוגרפי של רשף לוי בקאמרי, "החולה ההודי". הוא כבר הספיק להגשים חלום ולשחק לצד אנתוני הופקינס, מחשיב את חוף הצוק כמשרד שלו, משקר כשהוא מאחר אבל רק בחן, מפחד להישאר לבד בעולם, ואם לא היה שחקן היה פסיכולוג
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בחוף הצוק הדרומי. אני מאוד אוהב לשבת פה ולקרוא ומגיע לכאן לבד הרבה. אני מחשיב אותו המשרד שלי. כרגע אני קורא את 'המלך ליר'. אני מאוד רוצה לשחק יום אחד בקלאסיקה של שייקספיר אז התחלתי לקרוא את המחזות שלו. אני עושה לעצמי בית ספר למשחק".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"אני אוהב לקחת אספרסו מהבית ולשתות את הקפה הראשון באוטו בדרך למקום שאני צריך להגיע אליו, כך אני מגיע חד יותר".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"מתבקש שאני אגיד אמא שלי (נפטרה כשהיה בן 7 – מנ"ש) כי ברור שהייתי רוצה לדבר איתה ולהכיר אותה. אבל גם יש הרבה אמנים גדולים שהייתי מאוד שמח לדבר איתם, כמו למשל מרלון ברנדו, לצאת איתו איזה ערב ולשמוע סיפורים. גם מיכאלאנג'לו וגם חנוך לוין. לאחרונה נשאבתי לעולם המחזות ואני אוהב מאוד את הכתיבה שלו".
על מה אתה עובד עכשיו?
"על ההצגה 'החולה ההודי' של רשף לוי שביים אמיר י. וולף ועלתה בקאמרי. אמיר מדהים והוא האח הגדול שלי בתיאטרון, ורשף הוא כמו אבא. אני משחק, בין היתר, עם תום אבני, שהוא פרטנר מהחלומות. המחזה עוסק בקשר בין שני אחים שמעולם לא פגשו זה את זה וכשהם נפגשים נרקם סיפור אהבה יפהפה של משפחה.
"עלתה עכשיו ב־yes סדרת המתח הנהדרת 'הגרמני', שבה אני משחק את איתן, טייס צעיר שעובר תאונה קשה שמובילה אותו למהלך של התעמתות עם השדים שלו ושל משפחתו. ועלה בנטפליקס הסרט 'מרים' (‘Mary’) שמספר את סיפורה של מריה, אמו של ישו, עם אנתוני הופקינס שמשחק את הורדוס. אני מגלם את יוסף, בן הזוג של מריה (נועה כהן). זו היתה הגשמת חלום לפגוש את הופקינס על הסט ולהיות חלק מהפרויקט הזה. ניסיתי לספוג כמה שיותר מהאנרגיה שלו. הוא עדיין נלהב כמו ילד על הסט וזה יפהפה".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"בגיל מאוד צעיר, בערך 8, פניתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני מרגיש לא טוב עם עצמי וקשה לי לקבל את עצמי, והוא אמר לי משהו שמאוד השפיע עליי: שאדם צריך להימדד לא על פי ההישגים שלו אלא על פי כמה שהוא השקיע כדי להשיג אותם ואיזה בן אדם הוא. אז עבודה קשה ולהיות בן אדם זה משהו שאני משתדל לקחת איתי לכל מקום".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"להסתכל על מקום מסוים ולראות את העבר והעתיד שלו. כך אוכל לפענח רצח ולפצח תעלומות וגם ללמוד על המקום. וגם להיות בלתי נראה ולרחף מעל כולם כמו רוח רפאים".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"לפעמים כשאני קצת מאחר, אני צריך לנפח משהו. אבל זה תמיד שקר עם חן".
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
"אנשים שמחוברים לעצמם וששלמים עם עצמם, יש בהם משהו ממש מושך".
למה אתה מתגעגע?
"לתקופה בצופים כשהייתי בכיתה ח' או ט'. הייתי בשבט הנשיא והייתי מדריך שלוש שנים. הדמות של דודו פארוק שיצר אורי קומאי (שהיה בשבט הנשיא כמה שכבות מעל – מנ"ש) התחילה במסכת בצופים. הוא היה עולה להופיע מול כל השבט וזה השפיע עליי מאוד, אמרתי שהוא גאון ומדהים. ואז בכיתה י"ב אני ועוד חבר עשינו דמויות של צמד ראפרים טוקי ויוני (יונתן לידור שהיום הוא קצין מהולל בצנחנים), וזה היה שלאגר בשבט".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"קרוב לים, אני חולה על הים. אני גם מאוד אוהב את העיר ובגלל זה אני כל כך אוהב את תל אביב כי יש בה את שניהם. גם הייתי נותן איזו גיחה לניו יורק או לונדון".
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
"מזון. אני אוהב לאכול ואין לי סטנדרטים גבוהים, עצם החוויה שאתה יושב רעב ומגיע מזון עם כוס בירה זה בשבילי מדהים".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"אני גאה שאני עושה את מה שאני אוהב. אני ממשיך לקיים את עצמי דרך האהבה שלי וזה ההישג. כל תפקיד שעשיתי הוא חלק ממני ומשמעותי עבורי, אבל 'החייל הנעלם' (דני רוזנברג) שזה הסרט הראשון שלי, ו'מכולת' (יובל שני) שזה הסרט השני שצולם קצת אחרי ועדיין לא יצא, שבו אני משחק נער עם פוסט־טראומה שחווה משבר גבריות, אלה שני פרויקטים מאותה תקופה שהיתה ממש משנת חיים עבורי, כי הם הראשונים ובפעם הראשונה לקחו אותי ברצינות. הבנתי איזה שחקן אני רוצה להיות. ועכשיו ב'החולה ההודי' אני חווה אותה חוויה רק במדיום אחר ואני ממש גאה בזה".
מה מפחיד אותך והאם זה השתנה אחרי 7 באוקטובר?
"יש לי פחד אנושי מאוד להיות לבד, להישאר לבד בעולם, ואני מרגיש שאחרי 7 באוקטובר הרבה יותר חשוב לי להיות קרוב למשפחה ולחברים הקרובים שלי. חבר טוב שלי נפצע בראש בלבנון. בסוף זה נוגע בכולנו כי אנחנו חיים במדינה הזו וזה חלק מהמחיר".
מה מקום המפלט שלך בימים אלו?
"העבודה, המחזות, לראות קולנוע, לעשות אודישנים – הם מפלט מדהים. זו הפריבילגיה".
מה עושה אותך מאושר?
"הייתי בתאילנד לא מזמן. חופשה ראשונה שיצאתי אליה בארבע שנים האחרונות. נסעתי שם על קטנוע, שמעתי שירים ועברתי בין נופים מדהימים כשהרוח מנשבת בשיער, והרגשתי אסיר תודה. זה היה מומנט משמעותי בשבילי לנסוע שם, וכל התקופה הלא פשוטה שעברנו מבעבעת החוצה והרגש יוצא ממך".
מה הכי חסר לך בחיים?
"אני בתקופה שרק הייתי רוצה לחזק את מה שיש לי, אני לא מרגיש שחסר לי. יש לי זמן ויש לי עשייה ואולי הייתי רוצה הרפתקאות בחו"ל, לראות עולם כמו הרבה צעירים בגילי, אבל בתכל'ס אני סבבה, אני מה זה מבורך".
איזו תכונה אתה הכי מעריך אצל החברים שלך?
"נתינה לזולת. יש לי חברים שהם אנשים מדהימים ונותנים הרבה לחברה ולי ואני מאוד מעריך את זה ואותם".
כמה שמות של יוצרים אהובים עליך?
"אני ממש אוהב את להקת ארקטיק מאנקיז. בכתיבה של אלכס טרנר הסולן יש משהו לא מפוענח ובתור ילד הייתי מקשיב ומנסה להבין על מה הוא מדבר. 'הזאב מוול סטריט' זה סרט שממש השפיע עליי. כשצפיתי בו אמרתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי, להיות שחקן, והתפקיד הזה הימם אותי. הרגשתי שאני שונא אותו ואוהב אותו, שאני רוצה להיות הוא ואני מרחם עליו וזה מאוד הפעיל אותי".
אם לא היית שחקן מה היית עושה?
"פסיכולוג. כי יש לי הרבה עניין בנפש האדם".
עידו טאקו
גיל: 24
גר בתל אביב
רווק
שיחק בסרטים עטורי הפרסים "החייל הנעלם" של דני רוזנברג ו"קרוב אליי" של תום נשר, בסרט הבריטי־אמריקאי "מרים" בנטפליקס, בסדרת המתח "הגרמני", בסדרות "בלקספייס", "ריקוד האש". בימים אלה מופיע בהצגה "החולה ההודי" מאת רשף לוי בתיאטרון הקאמרי
