"פסגת השאיפות הדרוזיות מסתכמת בללמוד הנדסה ולהשתלב בהייטק. אמנות היא מילה גסה"
הוא מתמחה בפסיכולוגיה קלינית, גדל בדאלית אל־כרמל, שירת ב־8200 וכתב את "דפקטים", מספרי הביכורים המרשימים של השנה. רני חוסייסי מתאר את הקונפליקטים של החברה הדרוזית, ולא חושש להביע ביקורת
"תבין חביבי, יש דת ויש לאום. זה שני דברים שונים. אתה דרוזי בדת, אבל חוזר הביתה בסקודה סופרב כשאתה שומע ג'ורג' וסוף וזוהר, כשאתה מרייר על השישברק של אמא שלך, שתאכל מול הטלוויזיה הפיראטית המזדיינת שלך, שתשדר לך אל־ג'זירה מארצות ערב, מה לא ערבי בך, מה?". את הדברים האלה מטיח חייל דרוזי בחברו – הם מתווכחים בבסיס אם דרוזי זה גם ערבי או לא – בספרו של הסופר הדרוזי רני חוסייסי "דפקטים" (פרדס). הסיפור נקרא, אגב, "ערבים זה לזה".
חוסייסי, מתמחה בפסיכולוגיה קלינית, יליד דאלית אל־כרמל, כתב אוסף סיפורים ראשון נהדר ומרענן, שחושף את נקודת המבט של הצעירים בני העדה הדרוזית. סיפורי הקובץ מתארים את החוויה הדרוזית בישראל, על מורכבותה ויופייה. סיפורים על הכפר ועל צעירים שמחפשים את עצמם בין עולם מסורתי לעולם מודרני. הפוליטיקה של הנישואים בתוך העדה ומחוצה לה, השירות הצבאי כמנוף לשייכות. חוסייסי כותב בעברית טבעית ועכשווית ופותח לקוראים דלת אותנטית לחברה הדרוזית.
כריכת הספר "דפקטים"
את הזהות המורכבת ומרובת הסתירות שלו הוא מרגיש ביתר שאת בימים האחרונים, בעקבות הבחירות. הוא מזהה אצל אנשי כפרו יותר עסקנות ופחות אידיאולוגיה. "בגדול, רק על הכפר שלי לספר ידעתי", הוא אומר. "התפלגות הקולות אצלנו מראה 55% קולות לאיזנקוט, 20% בערך לליברמן ועוד 10% לליכוד. מדובר בשלוש מפלגות שלא רוצות לבטל את חוק הלאום. ליברמן ואיזנקוט מציעים 'תיקון'. אני לא אומר שזה צריך להיות בראש סדר העדיפויות של המצביע הדרוזי הממוצע, אבל קשה לקרוא נתון כזה ולא להסיק שמדובר בעסקנות ובהצבעות לאנשי מפתח דרוזים ברשימות האלה. הנתון עגום בעיניי כי הוא מראה הצבעה ללא אידיאולוגיה או מחשבה על עתיד המדינה. אפשר לפחות להתנחם בזה שאחוזי ההצבעה לגוש נתניהו קטנו משמעותית".
חוסייסי (28) נולד וגדל בדאלית אל־כרמל. בצבא שירת ב־8200, ואחר כך למד לתואר ראשון בפסיכולוגיה וספרות אנגלית באוניברסיטת בן־גוריון, ולתואר שני בפסיכולוגיה במרכז האקדמי פרס. הוא מתגורר ביפו, ובשנתיים האחרונות הוא עובר התמחות בבריאות הנפש בקופת חולים מכבי. וכמו גיבורי ספרו, גם הוא מתמודד עם המתח שבין העולמות – הכפר הדרוזי והעיר הגדולה, המסורת והחילוניות.
איך זה שאין כמעט סופרים דרוזים בעברית?
"היו קולות דרוזיים בשירה, סמיח אל־קאסם למשל. בשירים שלו היתה אמירה ברורה של אדם ערבי פלסטיני. אבל מאז התרבות הדרוזית הושרשה בתרבות הישראלית, ובאופן טבעי כשחברה קטנה ושמרנית באה במגע עם חברה גדולה יותר שחלקים ממנה ליברליים, אז היא צריכה להתערבב מצד אחד, ומצד שני גם לשמר את עצמה. לחברה הדרוזית חשוב – אם ביודעין ואם לא – להסתיר את מה שקורה אצלה בפנים. יש רצון לחיות את החיים הרגילים, לא לפגוע באף אחד, להשתמש במה שהמדינה נותנת, אבל שזה לא יבוא על חשבון חברת הפנים. וזה גרם לקולות הדרוזיים בספרות ובתרבות בכלל להיות פסיביים, לעמוד מנגד, יותר להסתכל ופחות להשתתף.
"פסגת השאיפות הדרוזיות היום מסתכמת בללמוד הנדסה ולהשתלב בהייטק, או להשתלב בכוחות הביטחון. באיזשהו מקום אמנות אצלנו עדיין היא מילה גסה. וגם אם רוצים אמנות, מצפים ממנה לא להיות נוקבת. כי בכל אמנות יש חשיפה. גדלתי במקום שאם ההורים רבים, הכי חשוב שהשכנים לא ישמעו. אמנות באה מתוך כאב, והתרבות שלנו שמה דגש על לא להראות את הכאב הזה".
אתה כותב על הפרדוקס שבחוויית ההשתייכות: אם הצלחת והשתלבת בחברה היהודית, זה מלווה ברגשות אשם.
"ההתנגשות הזאת קיימת אצל רבים מאיתנו, אבל זה כמעט לא מדובר, כי מסוכן להודות בזה. חברה שרוצה לשמר את עצמה מעדיפה לא לעשות שום פעולה אקטיבית לשום כיוון".
למה קראת לספר "דפקטים"?
"זה גם משחק על מה שקורה בסיפור השני, עם הדפקטים בבלאי הצה"לי, אבל במובן מסוים אנחנו הבלאי הצה"לי. בשנים האחרונות הדרוזי מאבד מהתרבות ומהשפה שלו. 'כיף חאלק?' בסדר, השפות מעורבבות. אם אני אנהל שיחה על פוליטיקה או פילוסופיה או פסיכולוגיה, פתאום המילים הגבוהות יתחילו להיות בעברית כי אין לנו כבר גישה למילים הערביות הגבוהות. אנחנו לא לומדים אותן יותר. בהקלדה בווטסאפ אנחנו כותבים בתעתיק, כותבים בעברית מילים בערבית, כי להקליד בערבית זה נהיה מטרד, זה לוקח הרבה זמן. 'אנא בסדר'. זו התפתחות ייחודית, זה קצת כמו האנגלית של השחורים באמריקה. תמיד אומרים שישראל היא המדינה ה־51 של אמריקה, אז אנחנו, הדרוזים, מתחילים לעלות מתרבות עבדים אמריקאית לפלג שהוא חלק מהחברה. ואז גם אומרים שהחיילים הדרוזים מתים במלחמה כמו החיילים השחורים בווייטנאם".
בחרת לכתוב ספרות בעברית. יש כבר מסורת של סופרים ערבים שכותבים בעברית. אנטון שמאס, למשל.
“כשאני עכשיו מסתובב בכפר ונתקל בחבר דרוזי, שנינו יודעים מה קורה. אין לי צורך לפרסם את הסיפורים האלה בערבית כי לא אחדש להם. אני רוצה להביא את הסיפורים האלה לחברה היהודית, שמתמצתת אותנו ל'ערבים טובים', 'אחים שלנו', ואני רוצה שהם יראו איך אנחנו נראים כתוצאה מהמדיניות של המדינה. אנשים לא יודעים שההקרבה של להיות בצבא היא לא רק למות למען המדינה, זה גם לחיות – ולחיות למען המדינה הזאת זה דבר קשה, זה סבל פנימי שלא תשמעו עליו לעולם והוא לא מסתכם בפיתה דרוזית באיזה אתר טיולים".
