כשהמצלמה הופכת לנשק: הסערה סביב "נז״א" גדולה יותר מהסרט עצמו
עוד לפני שהציבור ראה אותו, הסרט החדש של יובל אברהם ורחל שור כבר הפך לאירוע פוליטי ותקשורתי: מחיאות הכפיים בוונציה, הפרס והתגובות בישראל ממחישים שוב את כוחו של הקולנוע לעצב תודעה — ואת הקושי לנהל עליו ויכוח ענייני לפני שבכלל צופים בו
ב-2024 זכה הבמאי ג׳ונתן גלייזר באוסקר לסרט הבינלאומי על ״איזור העניין״. גלייזר, יהודי בריטי שעשה סרט דובר פולנית על אושוויץ, ניצל את נאום הזכייה שלו כדי לומר, חמישה חודשים אחרי ה-7 באוקטובר שהיהדות וזכר השואה נחטפו למטרות פוליטיות כדי להנציח כיבוש וקונפליקט. והוסיף: ״בין אם אלה הקורבנות של ה-7 באוקטובר בישראל או ההתקפה המתמשכת על עזה, כל אלה קורבנות של דה-הומניזציה. איך עלינו להתנגד לזה?״. הקהל באולם הריע, היהודים ואלה שהגיעו עם סיכות ״לשחרר את פלסטין״. בישראל מתלהמי הפייסבוק ותקשורת הימין קראו להחרים את סרטו.
בדיוק שנה אחר כך, במרץ 2025, על אותה במה זכה הסרט התיעודי ״אין ארץ אחרת״, של יובל אברהם, רחל שור וחמדאן בלאל באוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר. לכאורה, רגע היסטורי: סרט ראשון של יוצרים ישראליים זוכה באוסקר שכה נכספו לו כאן. אבל הסרט עצמו לא נחשב ישראלי: למרות ששניים מיוצריו ישראליים, לא היה בו מימון ישראלי, אלא אירופאי, ועבור ישראלים רבים, שמאז ועד היום לא צפו, האוסקר הזה הוא לא יום של חג, אלא סכין בגב. היוצרים תיעדו את הרס הבתים הפלסטינים במוספר יאטא על ידי צה״ל (אירועים שקרו בכלל לפני ה-7 באוקטובר 2023) ויצרו כתב אישום נגד מדינת ישראל, צה״ל ויחסם לפלסטינים, בתקופה שבה הסנטימנט הביקורתי נגד ישראל ומלחמתה בחמאס בעזה היה בשיאו. הסרט ״אין ארץ אחרת״ היה הוכחה - גם עבור אלה שלא מבדילים בין הגדה המערבית ובין עזה ובין 2022 ל-2023 - לכך שכל מה שאומרים על צה״ל בעזה נכון.
שנה אחר כך, על אותה במה, הסרט הטוניסאי ״קולה של הינד רג׳אב״ של הבמאית קאות׳ר בן הניה היה מועמד לאוסקר. חצי שנה לפני כן, בבכורתו העולמית בפסטיבל ונציה, הוא שבר את שיא מחיאות הכפיים בתולדות הפסטיבל וזכה בפרס השני בפסטיבל. הסרט הוא דוקודרמה המבוססת על הקלטות של שיחות של מוקדני הצלב האדום עם הילדה הינד רג׳אב, שנלכדה במכונית עם משפחתה בדרך החוצה מעזה ולבסוף נהרגה מאש צה״ל. גם הסרט הזה, והעובדה שהוא בדיון המבוסס על הקלטות אמיתיות, הפך לכתב אישום נגד ישראל.
כל זה מוביל אותנו להשבוע. הסרט ״נז״א״ (ראשי תיבות של ״נזק אגבי״) של אברהם ושור נכנס ברגע האחרון לתחרות הרשמית. אולי כי הפסטיבל ידע שיש לו ביד חומר נפץ שנוי במחלוקת, הכללתו בתוכניה נשמרה בסוד עד לפתיחת הפסטיבל. הסרט, שצולם על גגות תל אביב בזמן המלחמה עם איראן, מתעד 24 עדויות של אנשי מערך המודיעין של צה״ל, שמעידים על טקטיקות הרג צבאיות הנעשות בשלט רחוק, ובאמצעות בינה מלאכותית, ועל האופן שבו השיטות האלה השפיעו על הרג אזרחים בעזה. כשגלייזר דיבר בנאום הזכייה שלו באוסקר על דה-הומינזציה, כנראה שעל זה הוא דיבר. דובר צה״ל, בתגובה, הבהיר שהמידע שמובא הסרט (שגם הוא לא ראה, וגם הוא נסמך על תקצירים שפורסמו מההקרנה) לא נכון. אבל זה לא משנה: הפעם אברהם ושור כבר מגיעים לפסטיבל עם רקורד של זוכי אוסקר, הליגה העליונה של יוצרי הקולנוע בעולם. מי שמלווה אותם לפסטיבל הוא ג׳ונתן גלייזר, שהפיק את סרטם החדש. מי שצופה בו בקהל היא חברת חבר השופטים קאות׳ר בן הניה. שלוש שנים של מחאות נגד ישראל באמצעות קולנוע ובאמצעות האוסקר, מתכנסות לאירוע אחד, התפרצות געשית של לאבה קולנועית שמהווה עדות מפלילה למעשי ישראל בעזה.
גלייזר, דווח בעיתונות, היה זה שהוביל את סשן מחיאות הכפיים, ששבר את שיאה של הינד ראג׳ב ונמשך 25 דקות. על פי הסרטונים שהופצו מהאירוע, עבור הצופים באולם זה היה רגע של קתרזיס. אברהם ושור קיבלו מחיאות כפיים על האומץ שלהם לצאת נגד הממשלה שלהם, הם ה-whiastleblowers של צה״ל, האדוארד סנודן של ישראל, שמפיצים בעולם מידע שמביך את המדינה. הסרט הפך לאירוע חדשותי שחורג מגבולות הקולנוע. ביקורות הקולנוע עליו מעטות, ורוב הטקסטים סביבו נעו סביב העובדה שהסרט הוא עדות מרשיעה נגד צה״ל ומלחמתו בעזה. למחרת, בנעילת הפסטיבל, הסרט זכה בפרס חבר השופטים. גם זו החלטה שיש בה סאבטקסט: יושבת ראש חבר השופטים היתה מגי ג׳ילנהול, שחקנית ובמאית יהודיה שאת סרטיה מפיקות שתי ישראליות (טליה קליינהנדלר ואסנת קרן-הנדלסמן), ולכן היא מן הסתם רצתה להרחיק את עצמה מהמחלוקת הזאת. אבל יש להניח שבן הניה לא רצתה לתת לסרט לצאת בלי פרס, וכך הוא קיבל את פרס חבר השופטים, שלכאורה מחריג את היו״רית מהבחירה בו.
חוץ מאותם מאות אנשים שהיו באולם בפסטיבל ונציה ביום שישי, אף אחד עוד לא ראה את הסרט. כל התגובות שאתם קוראים עליו בעיתונות וברשתות החברתיות עוסקות בעצם קיומו, ולא בתכניו ובצורתו. גם אני עוד לא ראיתי אותו (ילמד את עורכיי לא לשלוח אותי לפסטיבלים בינלאומיים), וכי מה יש למבקר קולנוע לומר על סרט שהוא עוד לא ראה? ובכן, הנה הדברים שאני יכול לומר לפני שראיתי את הסרט.
א. זכותם של אברהם ושור לעשות את הסרט הזה. מבחינת מצפונם, זו אפילו חובתם. יש בישראל חופש ביטוי, חופש תקשורת וחופש אמנותי. כל מי שקורא קריאות נגד עצם קיומו של הסרט או נגד היוצרים, צריך לבחון את יחסו לחופש ביטוי ולדמוקרטיה. עמדתם הפוליטית של אברהם ושור ידועה. השאלה שתצטרך להישאל מרגע שנוכל לראות את הסרט היא האם הסרט הוא רק פמפלט פוליטי, או שיש בו גם מידה מסוימת של קונטקסט, שמבהיר מה עושה צה״ל בעזה מלכתחילה, ומי הם אויביו.
ב. מצד שני, מרגע שאברהם ושור בחרו ליצור יצירה ולהציג אותה בפומבי, הם צריכים לדעת שהם חשופים לביקורת. אז כשם שעצם היצירה הוא חלק מחופש הביטוי, גם העמדה של אלה שיוצאים נגדו היא חלק מאותו חופש. אברהם ושור וגלייזר אינם תמימים: הם ידעו איפה סרטם יקבל מחיאות כפיים, ואיפה הוא יזכה לשריקות בוז, הם בחרו את בחירתם להציג אותו בוונציה ולא בפסטיבל ירושלים.
ג. אני מקווה שהסרט יוקרן בקרוב בישראל. אני יודע בוודאות שכשאלון גרבוז היה מנהל סינמטק תל אביב, הוא נתן במה אמיצה ליצירות נפיצות, כמו ״ג׳נין ג׳נין״. לאו דווקא כדי לתמוך בתכנים, אלא כדי לאפשר דיון שפוי, שקול וענייני. הדרך היחידה להגיב על סרט הוא באמצעות צפייה בו. בהנחה שזו יצירת אמנות דוקומנטרית, ולא רק סרט תעמולה, ניתן להתייחס אליו בכלים של ביקורת אמנותית, כזאת שמנתחת לא רק את הטקסט אלא גם את הסאבטקסט, לא רק את התוכן, אלא גם את הצורה. סרט הוא מערכת סימנים מורכבת, ויש בה דברים שנאמרים בגלוי, וסימנים שמסתתרים באופן סמוי. יש בו מודע ויש בו לא מודע. היוצרים מכניסים בו את רעיונותיהם, אבל ביצירת אמנות לקהל יש את הכוח ואת הזכות לקרוא בו את עולמם הפנימי ולא למהר להשתכנע במה שמוצג מולם. זה כוחם של הצופים, מול כוחם של היוצרים. סרט ביקורתי כלפי ישראל הוא בוודאי לא צפייה נוחה לקהל ישראלי, ולכן ספק אם הוא יהיה שובר קופות, אבל זו לא סיבה לא להקרין אותו.
ד. אמנם לא ראיתי את ״נז״א״ אבל כן ראיתי את ״אין ארץ אחרת״ (שזמין לצפייה חופשית באתר ״שיחה מקומית״). על סמך הסרט הזה אני יכול להעיד שבעוד שור ואברהם לא מסתמנים כאוהדים גדולים של המפעל הציוני, הם כן יוצרים מוכשרים, הוגנים ובעיקר מאוד חרוצים. הם תיעדו את אירועי הכפר הפלסטיני במשך שנים ובנו נראטיב קורע לב על משפחות אומללות ובתים הרוסים. מצד שני, הם גם מציגים את העובדה שיש בישראל בית משפט עליון עצמאי שמאפשר לפלסטינאים לבקש סעד משפטי ולמנוע את הרס הבתים באיזור שצה״ל טוען שהוא שטח אש. אותם אנשים שקראו ב-2025 להחרים את הסרט, הם אותם אנשים שמנסים לפרק את בית המשפט העליון שדווקא צידד בעמדת צה״ל. צה״ל, על פי הסרט, הוא לא פורע חוק. הוא מבצע את דבר החוק הישראלי ופסיקות בית המשפט. ״אין ארץ אחרת״, בעיניים ישראליות, הוא סרט הרבה יותר מורכב מסתם שאלות של ימין ושמאל. הסנטימנט הרגשי בסרט הוא בבירור לצד המשפחות הפלסטינאיות - שהמחאה של הפעילים הפרו-פלסטינאים קצת רוכבת על גבן - אבל הסרט לא מתחמק מהעובדה שהצדק הוא לצד צה״ל (כך שלמעשה הבעיה היא עם החוק והצדק הישראלי ולא עם הצבא, ואת זה אמר כבר קודם רענן אלכסנדרוביץ׳ בסרטו התיעודי המעולה ״שלטון החוק״). כדי להבחין בדקויות האלה צריך לראות הסרט ולזהות את כלל הבחירות הנעשות בו.
ה. קולנוע זה דבר חשוב. אני יודע את זה כי זה המקצוע שלי, אבל פעם בשנה-שנתיים כולם יודעים את זה. ביומיום הטקסטים שלי מקוששים שטח בדפים האחרונים של העיתון, ופתאום סרט תל אביבי שפותח את מהדורות החדשות. אברהם מפרסם שנים את תחקיריו באתר ״שיחה מקומית״ ואיש לא קורא לשלול את אזרחותו. בעיקר, כי איש לא קורא. אבל כשהוא עושה סרט - פתאום זה ניוז. גם אם היה מפרסם את תחקיריו ב״ניו יורק טיימס״ זה לא היה עושה כזה רעש. אבל לקולנוע יש כוח אחר. זו גם הפלטפורמה הבינלאומית, והסנטימנט האנטי-ישראלי העכשווי שמזין את הסרט יותר משהסרט מזין אותו. אבל זה גם הכוח של הקולנוע. המצלמה היא נשק. אברהם, שור ובלאל הוכיחו את זה ב״אין ארץ אחרת״: חיילי צה״ל עמדו עם נשקים שלופים, והם עמדו עם מצלמות. בקרב על הבית, הנשק ניצח. בקרב התודעה והנראטיב - המצלמה ניצחה. ולצד המלחמה יש את חדר העריכה, שהופך את הצילומים מסע רגשי - מכעיס, מתסיס ואולי מעורר רחמים. העריכה גם מנסחת עמדות, השקפות, באופן בלתי מילולי. צפייה בסרט מפעילה את הרגש (וזעם הוא רגש) ומתניעה את המוח, להסכים או להתנגד.
ו. ואחרי כל זה, צריך להגיד גם את זה: זה בסך הכל סרט. הבעיה בעולם היא לא עם הסרטים, היא עם המציאות. אם הדברים שאברהם ושור מביאים בסרטם הם שקרים, יופרכו השקרים. אם הם אמת, שישלמו האחראים את המחיר על מעשיהם. אם סרט קולנוע גרם לנו לדבר על כל אלה - חופש הביטוי, חופש האמנות, הזכות לזעקה, הזכות לדבר באופן אנונימי נגד מה שאתה מגדיר כעוולות, ועל הוראות פתיחה באש וכמה עזתים מותר להרוג בעבור חייו של ישראלי אחד - הרי שטוב שהסרט הזה נעשה. לא משנה כמה קשה יהיה לי לצפות בו.
