"תיכון מגשימים": אמיר בנאי ונועם קליינשטיין בסרט אופרת ראפ מרהיב
עשור אחרי שהפכה ללהיט קאלט על הבמה, אופרת הראפ של עמית אולמן נוחתת בקולנוע בגרסה עמוסת פאנצ’ים, והיא ממחזות הזמר הטובים שנעשו כאן
לפני עשור הבת שלי, שהייתה אז בתיכון, שכנעה אותי לבוא איתה לראות את ״תיכון מגשימים״ בצוותא. זו הייתה הפעם השנייה או השלישית שלה, וכמוה ישבו באולם עשרות תיכוניסטים נוספים שכבר ידעו את מילות ההצגה בעל פה. הפה שלי, לעומת זאת, נותר פעור נוכח עוצמת הכישרון שעל הבמה. היא חזרה לשם עם חבריה עוד פעמיים, וגררה אותי גם לשאר הצגות ההרכב. החבורה שמאחורי המחזמר ריתקה אותי: הבמאי עמית אולמן, ג’ימבו ג’יי ואיציק פצצתי. היא מגיעה ברובה מאזור חיוג 08, אך את הפקותיה הבימתיות העלתה בתיאטרון האינקובטור הירושלמי. מאז, ג׳ימבו ג׳יי נהיה כוכב פופ ואולמן נהיה במאי קולנוע סופר־מוכשר שכבר העביר בהצלחה למסך את "העיר הזאת", הצגה בלשית־מוזיקלית של החבורה.
״תיכון מגשימים״ על הבמה היה מעין פארודיה על סרטי תיכון אמריקאיים: הילד החדש בעיירה שמגיע ליום הראשון של כיתת י״ב וצריך להשתלב בין הבריונים של השכבה, החנונים, מלכת הכיתה והפריקית שכולם צוחקים עליה. בגרסה הקולנועית שמגיעה מחר למסכים, באופן מפתיע לטובה, הפארודיה פחתה והסרט מקבל גוון ישראלי מקומי. אם ההצגה עבדה על הטריק של לקחת קלישאות אמריקאיות - מסרטים כמו ״בחורות רעות״, ״עשרה דברים שאני שונאת בך״, ״קלולס״ וסדרות כמו ״The OC״ - ולתרגם אותן לעברית, הסרט מקבל לב מקומי. מוקצן ומסוגנן אומנם, אבל בלתי מזויף. זה המנון לתיכון.
עשר שנים אחרי שההצגה היתה להיט פולחן חברי הצוות המקורי לא יכולים יותר להעמיד פנים שהם תיכוניסטים. על במה זה עובר, זה חלק מהקטע של התיאטרון. בקולנוע לא. האתגר הראשון של גרסת הסרט היה למצוא שחקנים צעירים שיכולים להיכנס לנעליים שלהם. אמיר בנאי (הבן של אורנה) ונועם קלינשטיין (הבת של רמי) לוהקו לתפקידים הראשיים. עבורי - קצת כמו המפגש הראשון עם אולמן וג׳ימבו בצוותא לפני עשר שנים - לראות את בנאי וקלינשטיין על המסך זו תחושה של צפייה בכוכבים נולדים, אלא שלבושתי מתברר שהם כבר נולדו עוד לפני כן.
״העיר הזאת״, סרטו הראשון של אולמן, הוא מפגן וירטואוזי של הראפ הישראלי, ואילו ״תיכון מגשימים״, סרטו השני, הוא סרט עם לב. הקולנוע הישראלי, שמשאביו תמיד מצומצמים, הוא לא המקום לחפש בו אפקטים מיוחדים. אבל לאולמן יש אס בשרוול: האפקטים המיוחדים שלו הם מילוליים. מעבר לעובדה שהסרט הזה, שהוא למעשה אחד המיוזיקלס הטובים שנעשו בישראל, נראה ונשמע מצוין, העובדה שאולמן דוחס בערך אלף מילים לדקה, וכולן בחרוזים, ורובן בפאנצ׳ים, הופכת את ״תיכון מגשימים״ לחוויה מסחררת. אולמן ושות׳ הבטיחו שהם עושים מחווה לסרטי התיכונים בראפ, אבל האמת היא שזו גרסת הספוקן וורד הישראלית ל״קראטה קיד״, כשאולמן עצמו מגלם את חמורבי, המיסטר מיאגי של הסרט. זה מתחיל ״מועדון ארוחת הבוקר״, ונגמר ״8 מייל״ עם קרבות ראפ לקביעה מי מלכי התיכון. זה כמו קרבות הרחוב של ״סיפור הפרברים״, אלא שכאן הגיבורים שולפים חרוזים במקום סכינים, וכולם שורדים.






























