כשאבי נשר פוגש את פרנסואה אוזון: איזה סרטים רואים בפסטיבל חיפה?
פסטיבל חיפה ה־42 ייפתח במוצאי שבת עם "האהבות שלנו" של אבי נשר, שגם יקבל פרס מפעל חיים. עוד בתפריט: פנטזיה דתית פסיכדלית בנופי בוליביה, עיבוד שחור־לבן לספרו של אלבר קאמי "הזר", ורומן הומואי טרגי בין חיילים במלחמת העולם הראשונה
פסטיבל חיפה פותח את מהדורתו ה־42 עם פלאשבק ל־2023. סרט הפתיחה של הפסטיבל, שייפתח במוצ״ש (ומוצאי חג סוכות), יהיה ״האהבות שלנו״, סרטו החדש של אבי נשר בן ה־74, שמספר על גלריית דמויות שחושבות ש־6 באוקטובר הוא היום הגרוע בחייהם, ואז מתעוררות ל־7 באוקטובר 2023. באותו מעמד, נשר יקבל מהפסטיבל פרס על מפעל חיים.
2026 מסתמנת כשנה כבירה לבמאים שהם מותגים, וכמה מהם מעטרים את תוכניית הפסטיבל: ריוסוקה המג'וצ'י (נציג יפן לאוסקרים, למרות שסרטו מתרחש בצרפת) ועמיתו היפני הירוקאזו קורה־אדה, הצרפתי פרנסואה אוזון ועמיתו אוליבייה אסיאס (שעשה סרט על פוטין), הרוסי אנדריי זביאגינצב (שהוא כעת נציג צרפת לאוסקרים), הבריטי דני בויל, האיטלקי נני מורטי (שעשה סרט על פי אשכול נבו) והאיראני אסגר פרהדי (שעובד כעת בצרפת). זו רשימת ניים דרופינג מאוד מרשימה לבכורות בפסטיבל. אליה אוסיף גם את שמותיהם של זוכי פרס הבימוי השנה בקאן, הספרדים חאבייר אמברוסי וחאבייר קאלבו, שסרטם ״כדור שחור״ כבר הוקרן בפסטיבל ירושלים, והתגלה כיצירת מופת. הסרט הזה לבדו שווה נסיעה לחיפה.
שמות מפוצצים בצד, הנה כמה סרטים שכבר הספקנו לראות מתוך תוכניית הפסטיבל, כמה המלצות, ואזהרות ואכזבות:
"שמיים". סרט משונה, מטורלל ויוצא דופן. אלברטו שאמה, שיהיה אורח הפסטיבל, הוא במאי ספרדי שחי באנגליה אבל צילם את סרטו בבוליביה. זו מעין מעשייה, פנטזיה דתית פסיכדלית, עם צבעוניות מטריפה, על ילדה בת שמונה שבסצינה הראשונה בולעת דג, בסצינה השנייה רוצחת את אבא שלה ובסצינה השלישית הורגת את אמא שלה ואורזת אותה בחבית מלאה מלח. היא אז מתחילה במסע, במשאית שהיא נוהגת בה, שקיבלה מכומר, במטרה להביא את אמא שלה לגן עדן - השמיים.
"הירח הוא אבי". הבמאי הגיאורגי גיורגי אובשבילי חוזר לישראל כאורח הפסטיבל עם סרטו החדש, שעוסק במשפחה ובית. נינו הוא נער בן 12, מלא זעם ואלימות שהולך מכות עם כולם בבית הספר. הוא חי עם סבתא שלו, שדי נמאס לה ממנו ומההתנהגות שלו. ולכן היא דווקא מרוצה כשאביו של נינו משתחרר מהכלא ומגיע לאסוף אליו את הבן שלא ראה עשר שנים. בכפר נידח, בבית מרוחק, האבא והבן ייצאו לצוד יחד צבאים וללמוד להכיר זה את זה. הסרט הזה דורש מידה של סבלנות, אבל אובשבילי ממשיך להיות במאי שעושה חיבורים יפים בין משפחה ובין טבע. המלחין הישראלי יוסף ברנדנשווילי (״חתונה מאוחרת״) חתום על הפסקול.
״החתונה״. הסרט הטורקי מגיע לחיפה הישר מבכורתו העולמית בפסטיבל טורונטו. גם כאן יש לא מעט פולקלור אתנוגרפי ומבט על משפחה וטבע, בסיפור על משפחה שעוברת לגור בבית שהיה שייך למשפחה אחרת, מה שמבטיח להם חיים של מזל רע. הסרט עוקב אחרי ילדי המשפחה בילדותם, וכשהם נפגשים אחרי שנים בחתונת האחות. הלוקיישן, למרגלות הרי אנטליה, מרשים.
״כולם אוהבים את ביל אוונס״. סרט הביכורים העלילתי של הבמאי התיעודי גרנט ג'י (שביים בעבר את הסרט על רדיוהד) מצולם בשחור לבן יפה והוא סיפורו של פסנתרן הג׳ז האגדי ביל אוונס, שניגן לצד מיילס דיוויס. גרנט ג׳י מתעניין בתקופה שבה אוונס נכנס לסחרור של סמים ואלכוהול, מה שהופך את הסרט הזה לסרט ג׳ז עם מעט מאוד ג׳ז.
״הזר״. עוד סרט תקופתי בשחור לבן. פרנסואה אוזון שוב מזכיר איזה במאי מסוגנן ומלוטש הוא, בעיבוד הזה לספרו של אלבר קאמי. אוזון חותם את סרטו עם השיר ״להרוג ערבי״ של הקיור ובכך חושף שכמו רוב בני דורו גם הוא התוודע לסיפור של קאמי באמצעות השיר. כלומר - אוזון מבצע כאן עיבוד לשיר שהוא עיבוד לספר. גיבור הסרט הוא גבר אדיש, כמעט נטול רגש, שחי באלג׳יר בימי הכיבוש הצרפתי. הוא מקבל את הבשורה על מות אמו, נוסע להלוויה, הולך לשחות, עושה אהבה, הולך לסרט. כל דבר שהוא יעשה בימים האלה יהפוך לעדות מרשיעה, כשיגיע יומו לעמוד בבית הדין. אוזון קצת מרדד את הספר של קאמי והופך אותו למצגת ויזואלית נאה.
״פחדן״. סרטו השלישי של הבמאי הבלגי לוקא דונט (״נערה״ ו״קירבה״) - נציג בלגיה לאוסקרים - הפתיע אותי לטובה. הוא מתחיל קצת באופן צפוי ומנייריסטי, על חייל עדין שמתגייס לצבא הבלגי במלחמת העולם הראשונה. כשהוא נתקל בקבוצת חיילים פצועים שמקבלים פטור מהחזית ומופקדים על העלאת מופע בידור להנאת החיילים והקצינים, הוא פוצע את עצמו כדי להצטרף אליהם, ובעיקר כדי להיות קרוב לחייל שממונה על הבימוי והכוריאוגרפיה. השניים מבינים שבאופן אירוני וטראגי המלחמה הנוראית הזאת היא המקום היחיד שבו הם יוכלו להיות ביחד. ״פחדן״ מפתיע בהיותו הסרט הכי רומנטי של דונט, שרק הולך ונהיה יפה וסוחף ככל שהוא נמשך.
