יש רוצחת בבניין: המותחן החדש של דיסני פלוס הופך את כללי הז'אנר
"זעם", המותחן החדש של דיסני פלוס, הופך את כללי הז'אנר. התוצאה סוחפת ועם אמירה מגדרית נוקבת על אלימות מינית וגברים רעילים
אפשר ללבוש חזרה את החזיות, גבירותיי. השוויון הושג. אתמול עלתה בדיסני פלוס "זעם", סדרה שגיבורתה רוצחת סדרתית — מסכה מפחידה קומפלט, וגברים על הכוונת. צחוק בצד, היפוך התפקידים הזה מייצר הזרה מעניינת ופריזמה נדירה לבחון דרכה את מה שצופי הטלוויזיה, ובעצם כולנו, מקבלים כמובן מאליו: רוצחים סדרתיים הם אסקפיזם כיפי, גופות מבותרות של צעירות הן טלוויזיה טובה, תעבירו את הפופקורן.
"זעם", שיש בה נגיעות של מותחן נקמה, היא עיבוד מחודש לסרט "אלמנה שחורה", נאו־נואר אמריקאי מ־1987. את העיבוד יצרה אליזבת מריוות'ר, האחראית לשתי הסדרות המצוינות "הנושרת" ו"מתה לסקס", וכאן היא עושה תיקון — ולוקחת סיכון מחושב. כמו בשתי הסדרות הקודמות — האחת על אשה שרוצה לעשות הרבה סקס לפני שתמות מסרטן, והשנייה על אליזבת הולמס, שהוכתרה כמיליארדרית הצעירה בעולם עד שהתברר שרימתה — נקודת המבט היא על נשים ואיתן. הסוכנת חוקרת את החשודים אחרת, מתוך תפיסת עולם שונה. היא והשותפה שלה אינן שוטרים בחצאית.
מי שתרה אחר הרוצחת היא סוכנת ה־FBI אליס בלאק (אמי רוסום, "שיימלס"), שוטרת לשעבר, שבהדרגה מתברר שהסיבה לעזיבתה את המשטרה היא בן זוגה, שהיה גם שותפה למשטרה, גבר אלים שגרם לאשפוזה. הרוצחת היא קתרין (לולה פטיקרו), שאלימות מצד גברים, אונס והתעללות היו מנת חלקה כל חייה.
מרדף החתול והעכבר (או ליתר דיוק, החתולה והעכברה) נמשך לאורך הסדרה המותחת והמשוחקת היטב, וקשה שלא להבחין בהקבלה בין שתי הגיבורות: קתרין החמקמקה, שמרבה להחליף זהויות, ואליס, שלפעמים נדמה שאיבדה את זהותה בתהומות האופל. שתיהן אבודות במדמנה הרעילה שסביבן, אבל כבר בתחילת הסדרה אומרת אליס שנשים רבות חוות אלימות מינית והתעללות, אך לא כל אחת מהן הופכת לרוצחת סדרתית. עם כל האמפתיה, גבולות המוסר ברורים לאליס.
"זעם" נוגעת גם בעולמם של גברים עשירים שאוהבים להתעלל בנערות, בנוסח ג'פרי אפשטיין. השוטרים, כמו בן זוגה לשעבר של אליס, מרשל (ג'ייק לייסי, "הלוטוס הלבן"), הם גברים רעילים, המגנים זה על זה בכל מצב. יוצא הדופן הוא דני (סקוט מקניירי), שוטר הגון שסופג עלבונות מעמיתיו דווקא בשל כך. אלדן (סטיב וויי, "ראמי"), שמתנייד בכיסא גלגלים ממונע, הוא מטופל של קתרין — בעלת הכשרה רפואית — וכנראה הגבר היחיד שהיא מסוגלת לשאת את נוכחותו.
הדינמיקה בין אליס לשותפתה, הסוכנת נורה (קווינסי טיילר ברנסטיין), סוחפת. זו סדרה פמיניסטית מופגנת, שלפעמים לוחצת מעט על דוושת הדידקטיות — בעיקר כשהשתיים מסבירות זו לזו דברים שהן כבר אמורות לדעת. אבל היא לוחצת רק מעט, משום שלצד תנופת המתח היא מבקשת גם להפנות את תשומת הלב לעובדות החיים המזוויעות. "כולם אוהבים לראות בחורה צעירה מבותרת לחתיכות על הרצפה", אומרת נורה במרירות. בסדרה הזאת לא חסרים אלימות ודם, אבל גופה מבותרת של אשה צעירה — דווקא אין. מי שמתגעגע לזה יקבל את ליטרת הבשר שלו ב"רסיסים" של ריאן מרפי, שעולה בשבוע הבא באותה פלטפורמה. "זעם" מזכירה את "לא ייאמן" (2019), מיני־סדרת הבלשיות הפמיניסטית המצוינת של נטפליקס. יש בה זעם אצור, וזעם שמניע לפעולה, ובעיקר לצפייה
