"חסידת אומות עולם אני לא"
הסופרת מיכל זמיר רואה בעברית את הנכס היקר ביותר שלה, ותמיד עובדת על הרומן הבא רק שלא תמיד זה מצליח. היא היתה רוצה להיות גבוהה ומסתורית, מרגישה אשמה על שתיקתה מול הרצח והטיהור האתני בעזה, מוצאת אושר בפליטות הפה של יאיר גולן, וההישג הכי גדול שלה הוא זה שעדיין לא השיגה
מיכל זמיר
גיל: 61 • מקום מגורים: מרכז תל אביב • מצב משפחתי: אימא לבת וחיה עם ירון לונדון. סופרת, מנחת סדנאות כתיבה ומורה לפילאטיס. מחברת הספר "חולשה לגנרלים" שראה אור לאחרונה בהוצאת אחוזת בית
איפה אנחנו תופסים אותך?
“בבית. אולי כיוון שהבית זה המקום שאני הכי משתוקקת אליו ואילו יכולתי, הייתי נשארת בבית ולא יוצאת ממנו. יצרתי לעצמי שגרה שמכריחה אותי לצאת. לקום מוקדם וללכת לעבודה, ויש לי כמה: אני מלמדת פילאטיס ומנחה סדנאות כתיבה. חוץ מזה, אני מטיילת עם הכלב פעמיים ביום. בקיצור, כשיוצא לי יום נדיר של בית אני באמת מאושרת, אני נכנסת ויוצאת מכוך העבודה שלי, שהוא המקום החביב עליי בבית”.
על מה את עובדת עכשיו?
“על הרומן הבא, כמובן. אני תמיד עובדת על הרומן הבא. לא תמיד יוצא מזה הרומן הבא, אבל אני תמיד עובדת עליו. (לפני כמה חודשים יצא ‘חולשה לגנרלים’ המתאר את חייה של נערה ואישה המתבוננת על עולם של גנרלים ואנשי ביטחון בסביבה שבה גדלה בשכונת צהלה. בספר יש יסודות אוטוביוגרפיים. זמיר היא בתו של ראש המוסד לשעבר צבי זמיר. מנ"ש)”.
מה השריטה שלך?
“הכביסה. ליתר דיוק, תליית הכביסה. אין לי מייבש כביסה, ומעולם לא היה לי. תולה לחוד: גרביים – זוגות זוגות, מכנסיים, חולצות, תחתונים. ובתוך אלה יש חלוקה משנית לפי בני הבית”.
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
“לא להתחיל עם זה, כי אחר כך אי אפשר להפסיק. משום כך נזהרתי תמיד מסמים קשים, שבתות אצל מחזירים בתשובה, ניתוחים פלסטיים, צביעת שיער, ניתוחי קיצור קיבה, כדורי הרזיה, ריטלין, סדנאות לחיפוש עצמי, הפרשות חלה, מופעי סטנד־אפ, סדנאות בישול, הרצאות בקבלה, קרקעית אגן, אוברדראפט, עלייה דרמטית במשקל, התנזרות מפחמימות, מניקור ופדיקור”.
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
“הייתי רוצה שיהיה לי את הכוח לשכנע בני אדם, לשנות דעתם של אנשים. שיהיו לי מזג טוב ואורך רוח, שאוכל לנהל ויכוח כמו אדם תרבותי, בלי להתעצבן, להתנהל בחיוך, לשלוף מהזיכרון עובדות רלוונטיות, להבהיר עמדות באמצעות סיפור עם פואנטה, להציג טענות בדרכי עקיפין. בקיצור, כריזמה”.
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
“כשזה הכרח, הוא אינו מגונה. אגב, מאז שהוריי נפטרו אני משקרת הרבה פחות, ובאמת, רק שקרים יומיומיים”.
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
“שולמית אלוני. מהפעם הראשונה שראיתי אותה היא היתה הכי סקסית בעיניי. הסתובבה בעולם מתוך חירות גמורה, הכרת ערך, תחושת שוויון טבעית, לא דפקה חשבון, לא התחנחנה ולא התבכיינה, תמיד מושחזת וישירה, בקיאה וסרקסטית בעברית נהדרת חפה מסלסולי שוויץ, חופשייה בכל הליכותיה”.
למי את מתגעגעת?
“לאחותי רותי, שנפטרה מסרטן לפני חמש שנים. אינותה בעולם פוגמת בחוויית הדברים. כי אם היא לא כאן ולא רואה ואני לא יכולה לספר לה – אז יש פחות בשביל מה”.
איפה הכי היית רוצה לגור?
“ככלל, אני תמיד רוצה לגור שם. בכל מקום אחר ממרכז תל אביב. לפעמים בגליל, נניח במעלות, לטייל עם הכלב במרחב הפתוח, לפעמים באחד הקיבוצים של הנגב הצפוני, שם הוא יכול לגמוא מרחקים, מותר מהרצועה. לפעמים לא אכפת לי איפה, נראה לי פנטסטי לעבור מעיר לעיר ומיבשת ליבשת. מעולם לא יצאתי מתל אביב ליותר מחודשיים־שלושה”.
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
“כמעט הכל. הייתי רוצה להיות גבוהה, רזה ושטוחה, שתקנית ומסתורית, כזאת שמבחינים בה לאט אבל מים שקטים ורק בהדרגה אחרי שנים רבות יורדים לתהום סודותיה. הייתי רוצה להיות אחת שחוששים להתקרב אליה, לא מפחד, אלא כיוון שיש בה משהו אצילי ומרוחק, זר ואירופי, מרוסן ומסתורי. הייתי רוצה שליטה בשפות זרות, או לפחות באנגלית, צרפתית ואיטלקית”.
על מה יש לך רגשות אשם?
“על מה אין לי? אני קורסת תחת רגשות אשם, האם לא יכולתי לעשות יותר? האם אני באמת כל כך חסרת ישע? יש לי רגשות אשם על כך שאני מתנהגת כמו אדם מן השורה בניסוי הענק הזה בבני אדם שעורכת בנו ממשלת הרשעים ומתמקדת בהישרדותי. מתברר שחסידת אומות עולם אני לא. יש לי רגשות אשם על כך שאני שותקת מול הרצח והטיהור האתני בעזה. יש לי רגשות אשם על כל השנים שבהן הנחתי לזה להידרדר. יש לי רגשות אשם על כך שאני חושבת שעכשיו כבר אבוד ומאוחר מדי”.
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
“ההישג הכי גדול שלי בעיניי הוא זה שעדיין לא השגתי. כלומר ההישג שאני מחכה לו, שמשעה שיושג, אני יכולה לסגור סוויץ'. אולי זה רומן רחב יריעה, אולי זה המשקל האידיאלי, אולי עליות מתח. מה שברור, אני עדיין לא שם”.
מה מפחיד אותך?
“מפחיד אותי המחר בבוקר. לפני 7 באוקטובר חששתי מפני העתיד, זקנתי בעתיד, תוצאות הכיבוש בעתיד, מלחמת אזרחים שתפרוץ, מפני התוצאות של נזקי הממשלה, מפני משטרה שנעשית למיליציות, מפני משמרות צניעות, מפני הקמת בית מקדש שלישי. חששתי שבתוך כמה שנים נחיה באיראן משלנו. עכשיו אני כבר לא חרדה מפני העתיד, אני חוששת למחר בבוקר. איראן זה כאן”.
מה עושה אותך מאושרת?
“כמו כל הפולניות, אני מאושרת כאשר סביבי מאושרים. מאז הקורונה, קשה לדבר על אושר במונחים גורפים, אבל אפשר לדבר על תקווה, וכשיש תקווה, יש סיכוי לשברירי אושר. אז התקווה לשינוי, נניח, התוצאות הטובות של יאיר גולן בסקרים, מנהיגותו הכריזמטית, המיוסדת על דוגמה אישית, פשטותו, יושרו, הכבוד שהוא רוחש לבני אדם, פליטות הפה המצוינות שלו שמרחיבות את גבולות השיח הפשיסטי – זה עושה אותי מאושרת”.
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
“העברית”.
איזו תכונה את הכי מעריכה אצל החברים שלך?
“את החברות שלהם. למעשה, חבריי, הם שעושים את כל החרא הזה כדאי. לעתים קרובות אני תוהה איך עוברים את זה אם אין עם מי לדבר, לנהל דיאלוג במובן העמוק. איך נושמים? מה שמחזק אותי זה בעצם הימים הדוחים האלה הוא שהחברות שלנו מעמיקה. ועל כך אני מוקירה אותה עוד יותר, כי זאת חברות שעומדת במבחן”.
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
“ס. יזהר, שבעיניי הוא אסתטיקה טהורה. הדרמה שמגולמת במוזיקליות של השפה, בניגוד שבין רגעים של התפעלות מיופייה של הבריאה, מעוצמתו של הטבע, לרגעים של צניחה אל שפלותו של האנושי והבורגני והקטנוני והנלעג. הרומן הפנטסטי של רונית מטלון, ‘קול צעדינו’, המעתיק לא רק את המבט כי אם גם את הארוס אל המזרחיות. וגם הרומן של חברתי יעל נאמן, ‘היינו העתיד’, שהוא מהספרים היפים על מקום כמטפורה של התבגרות וחניכה, ונדמה לי שיש הרבה מזה גם בחולשה לגנרלים שלי”.
אם לא היית סופרת מה היית עושה?
“אם לא הייתי סופרת, אז לא הייתי כותבת, ואם לא הייתי כותבת אז לא הייתי אני. אולי עורכת דין, מורה או מרצה באוניברסיטה, אבל לא הייתי אני”.
