מנצל זונות, עושק מהגרים, ניצול שואה: עכשיו המחזה
ההצגה "זינגר" של הקאמרי מבוססת על חייו של פיטר רחמן: ניצול שואה שהיגר לבריטניה, הקים אימפריית נדל"ן על גבם של פליטים ונשים בזנות, והפך שם נרדף לקפיטליזם דורסני ונצלני. אלא שמה שנכתב במקור כאלגוריה לחברה הבריטית המפולגת, הופך בעיבוד המתורגם העכשווי לדיון פסיכולוגי־מוסרי, שרלבנטי לישראל של ימינו. "זה תמרור אזהרה", אומרת המתרגמת שחר פנקס. "המחזה מדגים איך פוסט־טראומה לא מטופלת יכולה להפוך לכוח הרסני"
"זינגר הוא דמות שקשה לאהוב", אומרת שחר פנקס, מתרגמת המחזה "זינגר" (יחד עם תום חודורוב), שעולה בימים אלה בתיאטרון הקאמרי, ונכתב בהשראת חייו של פיטר רחמן, ניצול שואה יהודי־פולני שנהפך לאיל נדל"ן דורסני ונצלן. "אנחנו רגילים לראות ניצולי שואה מהמקום של הטראומה והקורבן, אבל כאן הגיבור הוא איש אלים שנהנה להשפיל ולמעוך כדי לטפס למעלה. הוא בעצם תמרור אזהרה עבורנו להבין מה קורה כשטראומה לא מטופלת, ואיך הפוסט־טראומה יכולה להפוך לכוח הרסני, להפוך קורבן למקרבן".
רחמן הגיע חסר כל ללונדון, בריטניה, ב־1946 לאחר שכל בני משפחתו נספו. הוא רכש כמה דירות, והשכיר אותן בתנאי צפיפות ומחירי עושק לפליטים הרבים שהגיעו לאנגליה מאיי הודו המערבית, עד שבהדרגה השתלט על אזורים שלמים בשכונות נוטינג היל ופדינגטון. חוק השכירות של 1957 איפשר לו לדחוס דיירים לדירותיו בכל מחיר, לחלק דירות ולהסב מרתפים לחדרי עבודה או למועדוני לילה. שנתיים לאחר מכן, כשהזנות ברחוב נאסרה בחוק, רחמן גזר קופון שמן, משום שעובדות המין היו מוכנות לשלם יותר מהמהגרים. כך הצליח להתקדם לרכישת בנייני דירות משובחים יותר, מלונות ומבני משרדים.
"רחמן היה דמות מורכבת", אומרת פנקס. "הוא אהב נשים, אלכוהול ובילויים במועדוני הלילה שברשותו, אבל גם היה רדוף, פרנואיד ובודד". בין מאהבותיו היתה השחקנית והדוגמנית מנדי רייס־דייוויס, שהיתה מעורבת בפרשת פרופיומו - סקנדל ענקי שזעזע את בריטניה, ובמרכזו נחשפו מסיבות מין שקיימו פוליטיקאים בכירים עם צעירות שהיו במגעים גם עם מרגלים סובייטים.
חצי שנה לאחר מותו של רחמן ב־1963 פרסם "הסאנדיי פיפל" כתבת פרופיל שהציגה אותו כמי שעומד בראש אימפריית רוע "המבוססת על סרסור וסמים, אלימות וסחיטה. כאלה שמדינה זו מעולם לא ראתה". שמו הוזכר בפרלמנט הבריטי כ"מחלה חברתית". מנהיג האופוזיציה הרולד וילסון השתמש במונח "רחמניזם" כדי לתקוף את הממשלה השמרנית על משבר הדיור, ובהמשך הביטוי נכנס למילון אוקספורד כשם נרדף לניצול דיירים באמצעות עושק והפחדה.
"כילד באנגליה נחשפתי לדמותו של רחמן כדמות שנואה שניצלה אנשים חסרי אונים", מספר לכלכליסט המחזאי הבריטי פיטר פלאנרי, שכתב את המחזה. "מה שכמעט ולא הוזכר היה שהוא גם עשה דבר שהחברה האנגלית המנומסת היססה לעשות: לספק מגורים למהגרים שחורים ולנשים בזנות. נזכרתי ברחמן כשחיפשתי דמות מרכזית שעליה אוכל לבסס סיפור על הגזענות המובנית של אנגליה המודרנית כלפי זרים - ובמיוחד כלפי יהודים. ההתנהגות החמדנית שלו והצביעות של החברה האנגלית התחברו זו לזו באופן מושלם".
"אני זבל ואתם תאהבו אותי"
"זינגר" של הקאמרי הוא מופת תיאטרון מוזיקלי מרתק, שמלווה במוזיקה חיה של תזמורת המהפכה. המחזה מתמקד בשלוש דמויות: פיטר זינגר בגילומו של עמוס תמם, לצד סטפן (נדב נייטס) ומאניק (רוי מילר): שלושתם עברו יחד את הזוועות במחנה הריכוז והגיעו ללונדון, כשכל אחד מהם מתמודד אחרת עם זוועות העבר: סטפן מתעקש לזכור ולא לשכוח, מאניק רוצה להיזכר ולא יכול, וזינגר מנסה להדחיק ולשכוח הכל.
ובעוד באנגליה בימי שלטונה של מרגרט תאצ'ר נתפס המחזה זינגר כאלגוריה לגזענות הבריטית ולפגיעה של השוק חופשי בשכבות המוחלשות, הרי שבישראל המחזה מעורר דיון פסיכולוגי־מוסרי באדם הסובל מטראומה. כך היה כש"זינגר" עלה לראשונה בתיאטרון באר שבע ב־1992 וכך גם בהפקה החדשה של תיאטרון הקאמרי. "המחזה לא עוסק בשואה עצמה אלא בהשלכות שלה על נפש האדם, וזו הסיבה העיקרית שבחרתי להעלות עיבוד עדכני שלו", מסביר הבמאי גלעד קמחי. "כי בשנתיים האחרונות נדרשנו כולנו כחברה וכפרטים לשאול את עצמנו איך להמשיך הלאה ועד כמה לאפשר לטראומה לשלוט בבחירות שלנו, בעתיד שלנו".
"אני אוהב את זינגר וכואב אותו", אומר תמם. "חסרה חמלה בעולם. בכל יום אנו רוצחים נשמות של אנשים על מעשים שעשו, ושוכחים שמאחורי כל בן אדם יש סיפור וטראומות. אין חמלה ואין אוויר. זאת אחת הסיבות שההצגה שלנו מעוררת הרבה אמוציות ותגובות. זינגר מורכב. הוא אומר 'אני זבל ואני מתאכזר, אבל אתם גם יכולים לראות את הפצע שלי, ואתם גם תאהבו אותי וגם תשנאו אותי בשעתיים וחצי על הבמה', וזאת הגדולה של ההצגה".
התיקון שלא היה
אף ש"זינגר" מבוסס על חייו של רחמן, יש הבדל גדול בין השניים. "פלאנרי הוסיף לזינגר שתי מערכות מאוחרות שאינן מבוססות על חייו בפועל של רחמן", מספרת פנקס. במחזה זינגר זוכה לתיקון - הוא לבסוף תורם לצדקה ומסייע לחסרי בית. ואומנם קיימות עדויות לכך שרחמן תרם בסתר גם לקהילה היהודית ולנזקקים, אך היו מי שטענו שזו היתה רק דרך צינית לשפר את תדמיתו.
"הרעיון ל'גלגולים' נוספים של זינגר נבע מהחשד שלי שאילו רחמן היה ממשיך לחיות בעולם הקשוח של התאצ'ריזם, הוא אולי היה הופך לגיבור", אומר פלאנרי. "חשוב לזכור שהמחזה הוא בראש ובראשונה סאטירה על הצביעות האנגלית. וחשוב להתבונן היטב בסצנות האחרונות שלו: בדיוק בשעה שנראה כי זינגר מקבל הזדמנות להשיק מחדש את החמדנות שלו, הפעם בעידוד ממשלה חמדנית, קורה אירוע שמחזיר אותו דרך הזיכרון אל העולם שלו לפני שהשואה הפכה אותו למפלצת".
"זינגר חי בהדחקה עמוקה ולומד בדרך הקשה שאי אפשר לברוח מהעבר". אומר תמם. "אנחנו חיים בעידן שבו קל לברוח, להדחיק, לא להרגיש. אבל אי אפשר להיות חי באמת בלי להביט בפחדים שלך ולהתמודד עם הטראומות שלך. אני מקבל הודעות מאנשים על חברים שהתאבדו וצלקות נפשיות של חיילים, ואי אפשר לא לחשוב על מה משאירה בנו המלחמה. גלעד הפך את ההצגה לקרקס של בן אדם, אבל הגיבור שלה מאוד בודד. זינגר מוכר לעולם ולעצמו שהוא חזק, אבל בפנים הוא לבד וכאוב ועמוק בטראומה".
