פיקסאר היתה הצעצוע המבריק של הוליווד. מה נשאר מכל זה?
לפני 31 שנה פיקסאר המציאה מחדש את האנימציה עם “צעצוע של סיפור”, הסרט הראשון בהיסטוריה שנעשה כולו במחשב, וסימן אותה כאולפן הכי חדשני שיש. מחרתיים יוצא הסרט החמישי בסדרה, והשאלה אם נשאר באולפן עוד מהקסם של פעם
חלפו 31 שנה מאז יצא ״צעצוע של סיפור״ הראשון. אם הייתם ילדים, אתם עכשיו כבר הורים. אם הייתם הורים, אתם סבים. ורק וודי ובאז והסרט שלהם מסרבים להזדקן או להתיישן. מחרתיים יוצא בכל העולם הסרט החמישי בסדרה שלא היתה אמורה להיות סדרה ולכבוד האירוע מזכירים בדיסני+ שארבעת הסרטים הקודמים זמינים לצפייה אצלם, שלושה מהם מצוינים. אבל ״צעצוע של סיפור״ המקורי הוא לא סתם עוד סרט, הוא אירוע בתולדות הקולנוע. הסיפור של סדרת הסרטים הזאת הוא בעצם הסיפור של אולפני פיקסאר עצמם, שהסרט הזניק אותם להצלחה מסחררת, אבל גם סיבך אותם בצרות.
פיקסאר נולדה כחברת תוכנה שהקים ג'ורג' לוקאס בשנות ה־70. הוא הבין שאפקטים דיגיטליים הם העתיד והקים סטארט־אפ לפיתוח תוכנות לאפקטים ממוחשבים. בהמשך הדרך הוא מכר את החברה לסטיב ג'ובס, שהביא אליה אנימטור מדיסני בשם ג'ון לאסיטר. ג'ובס ולאסיטר הבינו בשנות ה־80 שעם כל הכבוד לטכנולוגיה, כדי שהחברה תבלוט ותמחיש לעולם מה היא יודעת לעשות, היא צריכה לספר סיפורים. ולאסיטר היה גאון של סיפורים.
עד 2018, אם רציתם לקרוא תסריט הוליוודי מושלם, פיקסאר היתה בית הספר שלכם למבנה, דמויות, רגשות ומסרים. לאיש לא היה אכפת שהאנימציה דיגיטלית, כי הסיפורים היו כל כך אנושיים. החברה התחילה לייצר רצף של סרטים קצרים, כולם מאנימציה דיגיטלית. התוכנה היתה טובה ביצירת משטחים פלסטיים ומטאליים זוהרים, ואילו בני אדם, שיער, פרווה, מים ואש עדיין לא נראו טוב. אז הם עשו סרטים קצרים על מנורות קריאה עם "לוקסו ג'וניור" ב־1986 (זה הלוגו של החברה עד היום), ועל מזכרות מטיולים בעולם עם "פיצ'יפקעס" ב־1989. חובבי הקולנוע חיבבו, אבל החברה הפסידה כסף וג'ובס שקל למכור אותה. ואז ב־1995 הם יצרו את הסרט הארוך הראשון שלהם - "צעצוע של סיפור".
זה היה הלם לתעשיית הקולנוע. עד אז, ובייחוד בעקבות "פארק היורה" של סטיבן ספילברג, אפקטים דיגיטליים הופיעו כחלק מזערי מהסרט השלם. "צעצוע של סיפור" היה הסרט הראשון באורך מלא שנעשה ללא מצלמה, רק מחשב. השיטה הזאת למעשה המציאה מחדש גם את המושג "אנימציה".
מחברה הפסדית ל־11 אוסקרים
לאסיטר היה גאון. הוא הבין את מגבלות התוכנה וגיבה אותן עם כישרון הסיפור שלו ושל חבריו לצוות. כך נוצר ״צעצוע של סיפור״, שבעצם מציג את הקונפליקט שפיקסאר יצרה לעולם הקולנוע. ״צעצוע של סיפור״ מספר על וודי, בובה מיושנת מבד וצמר שנראית כמו קאובוי ממערבון ישן. כשלחדר הילדים נכנס צעצוע חדש - באז, אסטרונאוט עתידני מסרטי מדע בדיוני - חבורת הצעצועים בראשות וודי נדרכת. הייתכן שאנדי, הילד שהם צעצועיו, יעדיף את הצעצוע החדש והנוצץ על פני הצעצועים הקלאסיים שמייצגים עולם של פעם? העוינות בין וודי, כנציג העבר, ובאז, כנציג העתיד, וההבנה שהם יכולים וצריכים לחיות יחד, היו דימוי מושלם ובהחלט מודע לעצמו, על פיקסאר בתור הצעצוע החדש בעיר שהבהיל את כל מי שעבד עדיין עם עפרונות ומכחולים.
הסרט כל כך הצליח שג'ובס ביטל מיד את החיפוש אחר קונה לחברה והנפיק אותה לבורסה בהצלחה מסחררת. באוסקרים העניקו ללאסיטר וצוותו פרס מיוחד עבור הסרט מתוך הבנה שיש כאן חיבור יוצא דופן בין טכנולוגיה חדשה וסטוריטלינג מהוליווד הקלאסית. האוסקר המיוחד ניתן להם מפני שעדיין לא נוסד האוסקר לסרט האנימציה הארוך. זה יקרה רק ב־2002, ומאז פיקסאר זכתה בו 11 פעמים.
ההפצה ל״צעצוע של סיפור״ בוצעה על ידי אולפני דיסני. כיום פיקסאר היא חלק בלתי נפרד מדיסני, אבל המיזוג הזה קרה רק ב־2006. עד אז, דיסני היתה חתומה עם פיקסאר רק על חוזה הפצה: פיקסאר מפיקים, דיסני מפיצים והם חולקים בהכנסות חצי־חצי. במהרה דיסני, שאולפני האנימציה שלה קירטעו והבינה לאן הרוח נושבת מבחינת הקהל והטכנולוגיה, הפכה גם לשותפה בהפקה לשלושה סרטים. לאסיטר נשבע בתחילת דרכו כראש אולפן שפיקסאר תהיה נצר להוליווד קלאסית, לא תאגידית ומותגית, ולא תתמסחר לסרטי המשך. הנדר החזיק מעמד ארבע שנים. דיסני, שקנתה בעלות בזכויות של ״צעצוע של סיפור״, דרשה שכחלק מחוזה ההפקה שלה פיקסאר גם תיצור סרטי המשך.
״צעצוע של סיפור 2״ (1999) הפך להיות מודל העבודה הקבוע של פיקסאר, לטוב ולרע. ביסוד יש את צוות המייסדים, חבורת תסריטאים ואנימטורים, חלקם גאונים של ממש, חלקם עדיין עובדים בחברה, שעובדים על הסיפור. הבמאי בראש הסרט למעשה כפוף להם. לאסיטר בתחילה לא התעניין במיוחד ב״צעצוע של סיפור 2״, שנראה לו כמו התמסחרות וניווט את הסרט להפצה בקלטות וידיאו בלבד. אבל כשהוא התחיל לראות חומרים, הבין שקורה משהו מעניין מתחת לרדאר שלו. הוא מיד השתלט על ההפקה, הזרים לה עוד כסף, ייעד אותה להפצה בבתי הקולנוע ומינה את עצמו לבמאי.
כשראיינתי אותו בתחילת 2000, הוא הסביר שזה התפקיד שלו כראש אולפן – לטפח פרויקטים ולקדם אותם, וכשהוא מבין שהם זקוקים לנוכחות שלו גם להפוך למנהל בפועל. אבל פיקסאר, שהתחילה כחברה יצירתית ואלטרנטיבית, המשיכה לחפש סיפורים וכישרונות, ולפעמים גם לדחוק הצידה במאים שלא סיפקו את הסחורה ולמנות במאים מבית כדי להציל פרויקט. זה מה שקרה עם "רטטוי": האולפן לא היה מרוצה, וכשהועבר לבמאי אחר הפך ליצירת מופת. הצופים הרוויחו, אבל לא מעט יוצרים התחילו להסתובב עם בטן מלאה על פיקסאר ושיטותיה, שהפכו להיות דומות להפליא לאלה של דיסני.
הבטן המלאה התפוצצה
ב־2017, כחלק מגל תחקירי MeToo, דווח שלאסיטר - שכבר ניהל את כל מחלקות האנימציה של אולפני דיסני - יוצר אווירת עבודה מטרידה עבור העובדות בחברה. הבטן המלאה התפוצצה. הוא עזב. הצדק נעשה, הבריון החייכן נזרק החוצה, אבל בסופו של דבר האיש הכי מוכשר בפיקסאר עזב אותה. מ־2018 פיקסאר עשתה לא מעט סרטים טובים ונחמדים, אבל אפס יצירות מופת מהאולפן שהביא לנו את "וול־אי", "רטטוי", "משפחת סופר־על", "למעלה" ו"והקול בראש". אחת התקלות בעידן שאחרי לאסיטר היתה ״צעצוע של סיפור 4״ מ־2019. כן, זה הסרט הכי קופתי בסדרה. כן, הוא זכה באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר. אבל הוא לא סרט טוב, ופרק מאכזב אחרי טרילוגיית סרטים כמעט מושלמת.
את הסרט החמישי עוד לא ראינו. האם אנחנו חוששים להמשך דילול המותג? בהחלט. וגם התקציר - שבו וודי ובאז נחרדים מכניסת טאבלט שעשוי להחליף אותם לחדר הילדים, נשמע על פניו כמיחזור של הסרט הראשון. האם יכול להיות שהחברה שזרקה את האנימציה הקלאסית לפח לטובת אנימציה ממוחשבת תנסה להבהיל את העולם כעת מהחשש מפני כניסת AI לעולם הסיפור והצעצוע?
אנדרו סטנטון, שחתום על "וול־אי" המופתי, חתום על הסרט החדש והוא גם זה שגייס את טיילור סוויפט לשיר את שיר הנושא, והחזיר את כל צוות המדבבים המקורי, כולל טום הנקס וטים אלן. פיקסאר לימדו אותנו לסמוך על המותג, וגרמו לצעצועים ולפיקסלים לקבל לב ונשמה. יכול להיות שהם יצליחו לגרום גם ל־AI להפסיק להיות הנבל התורן של הוליווד ולהעניק לו מצפון ואחריות?
