פרשנות
הוויכוח על נז"א: בין נזק אגבי ליד קלה על ההדק
המלחמה בעזה טשטשה את הגבול בין פגיעה מותרת במטרה צבאית לבין הרג חפים מפשע: מצד אחד אויב שמוטמע באוכלוסייה ומשתמש בה כמגן אנושי, ומצד שני הרחבה חסרת תקדים של מרחב הפעולה וחריגות בשטח. השאלה כמה רחוק מותר ללכת בשם הסרת האיום היא כבר לא רק משפטית — אלא גם מוסרית
נז״א (נזק אגבי) הוא מושג משפטי, בן דוד של ה"מידתיות" המוכרת מהמשפט החוקתי. משמעותו היא חשבונאות דמים מצמררת – כמה חפים מפשע ״מותר״ להרוג במהלך פגיעה ביעד ״מותר״ שדמו בראשו. את הנז״א מאשרים משפטנים שצמודים למפעילי הכוח הצבאי. מי שמחליט בסופו של דבר האם לירות הוא המפקד לאחר שקיבל את חוות הדעת של נציג הפצ״רית שבחן את היקף הנז״א. כבר עכשיו נאמר שאישורי הירי ומרחב הפעולה שהייעוץ המשפטי אישר לצבא היה רחב והגיע לממדים שמעולם לא היו מאושרים לפני ה-7 באוקטובר. ולמה? התשובה קשורה לשתי הערות חשובות.
ראשית, צה״ל יצא למלחמה כשבמוחו הקולקטיבי חקוקות תמונות הזוועה של הטבח שתורגמו להבנה המבצעית שיש לגדוע כל אפשרות שדבר דומה יחזור על עצמו. ההבנה הזו לוותה בזעם טבעי, ההבנה הזו לובתה ברגשי נקמה. נכון, מדינה וצבא לא נוקמים אלא פועלים להסרת איומים, אבל את הרגשות האלה קשה ליטול ולנתק מהחיילים בשטח.
שנית, חמאס הוא ארגון טרור שמעורבב היטב באוכלוסייה אזרחית ומשתמש לצרכיו בתשתיות אזרחיות כמו בתי חולים, בתי ספר, מסגדים, אמבולנסים ועוד. התוצאה היא שאי אפשר להילחם בארגון כזה מבלי נז״א משמעותי. כאשר מפקד בכיר מקיף עצמו במגן אנושי של נשים וילדים הוא מבקש לקנות לעצמו חסינות מפני פגיעה. הנז״א הוא שרשרת החסינות שלו. כאשר מטוס חיל אוויר מסכל אותו ואגב כך גובה את הנז״א – חיי החפים מפשע – מי האחראי למותם? מהדיון הזה אסור לשחרר את המפקד המסוכל. מי שבוחר להסתתר מאחורי המגן האנושי חושף בציניות את המגן האנושי לפגיעה.
אלא שהפגיעה בחפים מפשע אינה רק תוצאה של חשבון נז״א שמשוקלל בין הייעוץ המשפטי לבין מפקדי הצבא. הוא גם תוצאה של יד קלה מדי על ההדק בשטח. יד קלה מדי של לוחמים שמונעים מזעם ונקמה, יד קלה מדי של חיילים שכבר לא מגדירים עצמם כצבא הגנה לישראל אלא כצבא השם ואל נקמות ה׳. לכן יורים בעזתים שחצו קו אסור שאף אחד לא באמת ראה. לכן יורים בעזתים שמסתערים על משאיות אספקה ולא נשמעים להנחיות העמידה בתור מסודר. לפעולות האלה אין קשר לנז״א אבל לילד שנהרג לא באמת חשוב אם מותו אושר במסגרת ייעוץ משפטי או מהחלטה של חייל בשטח. בכל מקרה, הגופות שנערמות נמנות על שני מסלולי ירי אלה – זה שהמערכת אישרה וזה שלא.
למדינה ולצבא חשוב להדגיש שאין מדיניות שיטתית להרג חפים מפשע. חפים מפשע נהרגים או בפעילות יזומה שחייבה פגיעה במטרות ״ערכיות״ כלומר בלוחמי, מפקדי ובכירי ארגון הטרור, או בחריגה של חיילים ומפקדים בשטח מהנוהלים, טעויות זיהוי, השבת ירי לעבר מקור ירי נגדם, אמיתי או חשוד שכזה, ושאר תקלות שנגרמות בכאוס הלחימתי. וזאת, כשברקע שני נתוני היציאה למערכה – הזעם, הנקמה והחובה להסיר סכנה דומה והמציאות שבה האויב ונשקו מוטמעים כמעט לחלוטין בתוך אוכלוסיה אזרחית.
האם החשבון הסופי של מספר החפים מפשע הוא מעל או מתחת לקו המשפטי והמוסרי הלגיטימי? שאלת המיליון דולר שאין עליה תשובה אלא מבעד למסננת התודעתית והמצפונית של המשיב.
הישראלים נחלקים בין אלה שסבורים שכל העזתים הם ״מעורבים״ בני מוות לבין אלה שסבורים שישראל הפעילה בלחימה כוח בלתי מידתי. החיילים שהעידו בסרט של אברהם ושור כמו גם יוצריו נמנים על הקבוצה הזו.
ישראל הרשמית והצבא מכחישים טענה זו ונצמדים לדיני הלחימה ולהפעלת הכוח בהתאם לייעוץ המשפטי בכפוף כמובן לאילוצי הלחימה באויב שמוטמע לגמרי בתוך אוכלוסיה אזרחית ולחריגים שעלולים להתרחש במציאות הזו.
ההכרעה המשפטית תינתן בידי טריבונלים משפטיים בינלאומיים, בהאג או במדינות בעלות סמכות שיפוט בינלאומי, אם חלילה יועמדו בפניה מדינאים, מפקדים, חיילים או יועצים משפטיים שניהלו מטעם ישראל את הלחימה בעזה. חשוב לזכור ולציין שגם שופטים בינלאומיים מונעים בידי אג׳נדות פוליטיות ותפיסות מוסריות במנעד רחב. תפיסת המציאות שלהם סובייקטיבית ומוטית. וזה יכול שיהיה לטובתנו או לרעתנו.
הדיון הזה חיוני במדינה דמוקרטית. במדינה שמוצר ההסברה החשוב ביותר שלה הוא העונה החמישית של ׳פאודה׳. יש שם סצינה שבה חוקר השב״כ הישראלי שואל את האישה הצרפתית שהתגייסה לבצע פיגוע בשירות החמאס: האם לא איכפת לך שייפגעו נשים וילדים חפים מפשע. והיא משיבה לו: אתם הישראלים טוענים שאין ׳בלתי מעורבים בעזה׳. למה מה שמותר לכם אסור לאחרים. הדיאלוג הזה מקפל את הטרגדיה כולה. חפים מפשע נהרגים בשני הצדדים בגלל שכל צד מאמין שאין כאלה בצד השני.
