ג'ימבו ג'יי: "לכתוב שירים על המציאות האיומה, עם איזושהי אופטימיות, זאת עבודה קשה"
הזמר והיוצר ג'ימבו ג'יי (עומר הברון) חזר עם משפחתו לביתם בקיבוץ אור הנר שבעוטף אחרי שהיו מפונים. ביום העצמאות הוא יוביל את "מי שחלם", תוכנית בכאן 11 על החלומות והחולמים של החברה הישראלית, גם אלו שנכשלו. "יש לנו אחריות על הסיפור שהילדים שלנו גדלים לתוכו. גם אנחנו רוצים להגיד להם שבבוא היום לא נצטרך צבא - ולהתכוון לזה"
את התוכנית "מי שחלם", על חולמים ישראלים שהצליחו, או לא הצליחו, בהגשמת החלום שלהם, מסיים המגיש שלה, ג'ימבו ג'יי, בגרסה מרוממת של השיר בעל אותו השם. "השיר עבר את המסלול מיום הזיכרון ליום העצמאות באחת", אומר בריאיון איתו עומר הברון, שמו הרשמי של הזמר והיוצר ג'ימבו ג'יי. "הרעיון לשיר את זה מזווית שמחה ואופטימית היה של יוצר הסדרה אלירן פלד ומי שהופקד על המוזיקה דניאל מרקוביץ'. הרי המילים שלו מאוד מדכדכות. אנחנו רגילים לקשר אותו לחולצה לבנה וקרטון שחור ביד. שמחתי מאוד לראות איך הטוויסט הזה של המוזיקה מכניס לו רוח במפרשים".
התוכנית, שהיא למעשה פרק פיילוט שכנראה יהפוך לסדרה שלמה, מתאפיינת בטוויסטים שכאלה. "מי שחלם", שתשודר ביום העצמאות בכאן 11, מביאה את סיפוריהם של גלעד אהרונסון שמייצר חטיפים מירקות ומקווה לקדם את הפודטק בישראל; את סיפור ההצלחה של אל שווימר, מייסד התעשייה האווירית בישראל; וכן את מי שחלומו לא צלח, יצחק שובינסקי, שהקים את מפעל אוטוקרס וייצר את הרכב הישראלי הראשון, הסוסיתא.
יוצר התוכנית, פלד, מגדיר את הסגנון שלה כסיפורי עם, "הכי קרוב למה שעושים בקהילת ההיפ־הופ". לכן הבחירה בג'ימבו ג'יי להנחות את הפרק, דבר שהוא עושה לראשונה, היתה טבעית. "רצינו מישהו שיודע לשלב דוקומנטרי עם בידור. פחדתי שזה יהיה פורמט כועס, והוא עזר להקל את הטון", אומר פלד.
"יש זעם מוצדק עכשיו"
עוד סיבה שג'ימבו ג'יי מתאים להנחות תוכנית על חולמים והצלחות ישראליות זה שהוא כזה בעצמו. הוא בן 39, נשוי ואב לשתי בנות, חתום על שירים שנהפכו לאיקוניים לתקופה כמו "סתלבט בקיבוץ" (עם פול טראנק) שהיה ב־2022 לשיר השנה של גלגלצ, רדיו תל אביב וכאן 88. בשנה שעברה זכה בתואר "כותב השירים של השנה" במצעד של גלגלצ. הוא והחברים הכי טובים שלו מבית הספר היסודי, איציק פצצתי (עומר מור) ועמית אולמן, חתומים ומככבים באופרת הראפ "העיר הזאת", אחת היצירות המוערכות של השנים האחרונות (שבזמן העבודה עליה גם התמודד עם מחלת הסרטן, ממנה החלים מאז).
"החזון של הסדרה מצא חן בעיניי", הוא מסביר את ההחלטה להצטרף לפרויקט, ולכתוב עבורו טקסטים ושירים. "משהו בחיוביות של התוכנית, הנכונות להסתכל על טעויות ולא להתבייש בהן והאופטימיות המקורקעת דיבר אליי. יש זעם מוצדק עכשיו. גם אני כועס. אפשר כל היום לבעוט בדלי, ואפשר ללכת ולחפור באר. אני מרגיש שמה שהם עושים הוא לחפש את הבאר. זה גם קשה ומתסכל, כי לא תמיד מוצאים מים".
הפרק עוסק בגאווה לאומית. זה זמן טוב לזה?
"זה ה־זמן לגאווה לאומית. אנחנו רוצים לחזור ולהתגאות בדברים שמוצגים בסדרה. איזה כיף אם מה שנדבר עליו בחדשות זה על מישהו שהביא חטיף ישראלי חדש בפודטק".
התוכנית היא חלק מגל הנוסטלגיה שמתעורר עכשיו?
"לי זה לא עושה נוסטלגיה. התוכנית, למשל, מדברת על איך החלום של סוסיתא נגנז לפני הרבה שנים. כבר אז היו כישלונות. לא הכל מתואר כמתוק כל כך".
"קשה לפספס שאני מפה ושאני פוליטי"
ניכר בטקסטים של ג'ימבו ג'יי שהוא מחובר לעבר הישראלי וכמובן שלשפה. "יש בי משהו שמתעניין בתרבות ישראלית של פעם", הוא אומר. בתשובה לשאלה מה הגאווה הלאומית הפרטית שלו הוא משיב: "הקהילה שלי באור הנר בעוטף עזה. בכלל, כל חבל הארץ הזה של שער הנגב ואשכול. האנשים שחזרו תוך כדי מלחמה, כשנורות מתנפצות להם בבית מההדף של הפצצות, שצריכים לגדל ילדים ולהתמודד עם התיווך של הסיוט שאנחנו חיים בתוכו, ועם זאת להאמין שיהיה טוב; להחזיק איזו אמונה של ביחד. לייצר חיים, לייצר קהילתיות".
ב־7 באוקטובר נפלו שמונה טילים בקיבוץ אור הנר. במשך היום בממ"ד הוא ואשתו היו במין "נאיביות כזאת", להגדרתו. "לא היתה מספיק קליטה לטלפון. כתבו לי המון הודעות, אבל הן הגיעו במקטעים. ניסיתי גם לא להיות בטלפון באותו היום, רציתי לשמור על הילדות שלי – אחת מהן היתה בת שלושה שבועות – וגם כנראה עניין של הדחקה. שמנו שירי ילדים. נכנסנו למצב פרקטי כזה". במשך כמה חודשים שהו אצל אחותו בהרצליה ואז בתל אביב וחזרו לביתם.
איך הושפעה העשייה המוזיקלית שלך מאז 7 באוקטובר?
"מהאלבום הראשון שלי אני כותב על העוטף, כי כבר אז גרתי שם. האלבום האחרון, שנקרא 'אה וואו', יצא חודשים אחדים אחרי 7 באוקטובר. יש בו המון שירים על המציאות של העוטף. נשמע כאילו הוא נכתב אחרי, אף על פי שהוא נכתב לפני כן. כי משהו מהמציאות הזאת, שהיה על אש נמוכה בהרבה, מוכר לנו מלפני. אנחנו רגילים בעשור האחרון לנסוע בכבישי העוטף ולראות פוסטרים של חטופים - הדר גולדין, אורון שאול, אברה מנגיסטו, הישאם א־סייד. כל זה היה כמו רמז מטרים. אז הכתיבה שלי לא מאוד השתנתה. הדברים שאני כותב היום, ויצאו בעתיד, יש בהם אתגר כמו בתוכנית הזאת, של לכתוב על השכול ועל המציאות האיומה הניבטת מהחלון, עם איזושהי אופטימיות. זאת עבודה קשה".
לאורך כל השיחה הוא חוזר ומזכיר את החטופים. מספר על קובי, אביו של אלון אהל, שדיבר לפני הופעה שלו בצפון. מדבר כמובן על גיא אילוז, עובד במה וחבר שעבד איתו, שנחטף לעזה, נרצח וגופתו עדיין מוחזקת אצל חמאס. "חשוב מאוד שלא נרחיק מעצמנו את האסון הזה כמו שאנחנו נוטים להרחיק מעצמנו אסונות אחרים", הוא אומר. "אני מרגיש שעזה הולכת ונהיית רחוקה, אבל היא לא. היא מאוד קרובה. 3.6 קילומטרים מאור הנר. אני פיזית מרגיש את המלחמה מקרוב בחלונות הרועדים. המשימה של כולנו היא להרגיש את החלונות הרועדים בכל הארץ, מטאפורית. אני לא מגדיר את עצמי כאדם פוליטי אבל אני חושב שבישראל אין כזה דבר. אם מקשיבים לשירים שלי קשה לפספס את זה שאני מפה - ופה פוליטי".
מה השתנה בתפיסת העולם שלך מאז 7 באוקטובר?
"בהקשר של הסכסוך לא השתנה כלום. אי אפשר לנהל אותו. הוא כמו תבשיל שגולש, גם אם אתה חושב ששמרת אותו על אש קטנה. אני עדיין מאמין בהידברות, המילה 'שלום' נתפסת כנאיבית, מייצרת התנגדות. אבל אני חושב שאנחנו צריכים להיות אנשים שמאמינים בהידברות. אסור להאמין שלזה נידונו, כי יש לנו אחריות על הילדים שלנו ועל הסיפור שהם גדלים לתוכו. גם אנחנו רוצים להגיד לילדים שלנו שבבוא היום לא נצטרך צבא - ולהתכוון לזה".
