סופי ברזון מקאי: "אני במאבק להיות בקשב לעולם. מאז הטבח הוא בלתי נסבל"
האמנית והאוצרת הצליחה להרגיש אושר לראשונה מאז 7 באוקטובר רק לא מזמן, במסיבת שקיעה. היא זקוקה לקפה טוב כדי לחוש נורמליות, חושבת שגבר סקסי הוא כזה שמבשל ומנקה, וחולמת על טיפול בפילים
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בבית, בקרווילה שבשכונת מפוני בארי בקיבוץ חצרים, עם הבת הקטנה שלי. אני יושבת במקום הקבוע שלי ליד שולחן העבודה, שנמצא בסלון מחוסר מקום".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"בבית. אנחנו קצת סנובים של קפה. יש לנו מכונה שטוחנת את הקפה ופולים שגיסי קולה בשבילנו".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"אנה אטקינס, שהיתה צלמת בריטית וחוקרת בוטניקה פורצת דרך. היתה האדם הראשון שהוציאה לאור ספר צילום ב־1843 ('אצות בריטניה — רישום באמצעות ציאנוטייפ'). ההיסטוריה של עולם הצילום בארץ קצת מוחקת אותה מהטיימליין, ותמיד מדברים על הנרי פוקס כמי שהוציא את ספר הצילום הראשון, אבל הוא עשה זאת כמעט שנה אחריה. מרתק לחזור בזמן ולפגוש מאיפה צצה האשה הזאת שיצאה נגד כל העולם שאמר לה להיות משהו אחר".
על מה את עובדת עכשיו?
"על ההקמה של משכן האמנות שלנו בבארי, שייקרא 'שמורת אמנות בארי'. זו גלריה לאמנות ופונקציות לוויין עם המון מרחב טבעי ויער מאכל. זה פרויקט חיי – גיוס הכוחות והחזרה למצב נכון, לחיים שמשלבים בין רוח האדם לאמנות ולטבע. ניסחתי את החזון וכתבתי את הפרוגרמה ועכשיו אנחנו בשלב מתקדם של תכנון בתקווה להתחיל בנייה בינואר".
מה השריטה שלך?
"אם הבוקר שלי לא מתחיל עם מקלחת וקפה נורמלי היום שלי יהיה ירוד. כשפינו אותנו למלון בים המלח אחרי 7 באוקטובר, לא היה לנו שום דבר – לא בגדים, לא חפצים בסיסיים, גם לא היה קפה נורמלי. זו היתה מצוקה רצינית, אז מהר מאוד הבאנו מכונת קפה. והקצת נורמליות שלנו הגיעה ממנה".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"מי שלא תקשיבי לעצתו, גם אל תיקחי ממנו ביקורת. אמרה לי את זה בנעוריי מבוגרת שחיה בבארי, וזה מלווה אותי מאז".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"הייתי שמחה לשנ"צ במזגן או לקרוא ספר בחוץ. אבל בפועל ברוב ימי שישי יש משבר כלשהו שנראה מאוד דחוף".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"לחזור אחורה בזמן, וברור שהייתי חוזרת ל־6 באוקטובר. הנפש שלי לא מצליחה להשלים עם זה שזה קרה. לצערי, מי שיכלו בזמן אמת למנוע את הטבח כשלו בכל מעגל אפשרי, ועד היום הזה לא לקחו אחריות על הפשע שלהם".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"אני כל הזמן במאבק על המסוגלות שלי להיות בקשב לעולם, להיות בכאן ועכשיו. מאז 7 באוקטובר העולם נהיה בלתי נסבל, גם החלקים היפים שלו, ואני מרגישה שהוא קצת חומק ממני. הייתי רוצה להיות מסוגלת להיות עם הילדים שלי ולא להרגיש שהתודעה שלי בשיטוט".
כלום לא מפחיד אותי היום. את חושבת שאת יודעת כל מיני דברים על רגשות ואת מגלה שלא ידעת כלום. פחד זה 7 באוקטובר ואני מאוד מקווה שבחיים לא יהיה לי עוד פחד"
על מה יש לך רגשות אשם?
"יש בי אשמה של ניצולים. זה מושג מעצבן אבל הוא מסביר את הרגש הזה של 'למה אני נשארתי בחיים ואחרים לא'. כי אולי עשיתי משהו לא בסדר. עצם זה שנשארתי בחיים זה לא בסדר. זה דבר שאני מאוד נאבקת בו".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"זה שהצלחתי להביא את הילדים שלי עד הלום. להעביר את השנתיים המאוד קשות מאז הטבח, עם כל הדברים המזעזעים שקרו מאז, ועדיין לראות אותם מאוד שמחים, בריאים בנפשם ולא רדופים על ידי מה שקרה. עבדתי מאוד קשה בשביל זה. במובן הזה זה להציל חיים, נתתי להם עתיד".
מה מפחיד אותך?
"עכשיו לא מפחיד אותי כלום. אני מרגישה הרבה רגשות בעוצמות גדולות, אבל לא פחד. את חושבת שאת יודעת כל מיני דברים על רגשות ואת מגלה שלא ידעת כלום. פחד זה 7 באוקטובר ואני מאוד מקווה שבחיים לא יהיה לי עוד פחד".
מה מקום המפלט שלך בימים אלו?
"אני ממש משתדלת לצאת לשעה של הליכה בחוץ בכל יום, ורצוי בזמן השקיעה כי זו שעה מאוד יפה פה. השמים יפים, הרוח נעימה והציפורים מצייצות. אני הולכת עם מוזיקה באוזניות או עם אחותי".
מה עושה אותך מאושרת?
"ממש מאושרת הייתי רק לא מזמן וזו היתה הפעם הראשונה. אחותי אלה מנהלת את הגינה הקהילתית, והיא ארגנה מסיבת שקיעה עם די.ג'יי אורלי רוטס המדהימה. אנחנו מכירות אותה מהחיים הקודמים. היא עושה מסיבות חברים מדהימות בטבע. היה רגע שהייתי עם האחיות שלי והשמש שקעה והיתה מוזיקה, וזה היה וואו. הרגשתי שהעולם בכל זאת מכיל בתוכו פוטנציאל. וגם כשאני מסתכלת על הילדים שלי, ברגעים שהם מתוקים אחד לשני, אני מצליחה להרגיש שהעולם מקום טוב".
מה הכי חסר לך בחיים?
"לישון טוב בלילה. לעצום עיניים ולצלול לשינה מתוקה באמת".
למי את מתגעגעת?
"לאמא שלי. היא נפטרה מסרטן כשהייתי בת 7, כמה חודשים אחרי שהגענו לארץ מאנגליה. אני מעבירה חיים שלמים בלהתגעגע אליה ונמצאת בשיחה מתמשכת איתה. היא ממש הולכת איתי, הקול שלה והמהות שלה, ומדי פעם מכה בי ההבנה שהכל כל כך סופי, ושאני לא אזכה בחיים שלי לפגוש אותה שוב".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"בתוך יער בקרבת אדם, שהטבע ישגשג סביבי, שבעולם תהיה הרמוניה והכל יהיה שקט. אני מדמיינת מקום מלא בטחב, חיות ובני אדם שחיים בטוב. בקיצור, מקום שאינו בנמצא".
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"ספרים. אני קונה יותר ספרים ממה שאני קוראת. אני צריכה שהם יהיו בבעלותי ויישבו לי בערימה שגדלה יותר מהר מהקצב שאני מסיימת אותה. עכשיו אני קוראת את 'סיפורי טחבים' של רובין וול קימרר, וגם את 'לחיות את החיים אחורנית' של ג'יימס הילמן".
מי האדם הכי סקסי בעינייך?
"טל, בן זוגי המהמם. בעיקר כשהוא מביא לי קפה למיטה או מכין לי משהו לאכול. ואם הוא מנקה את הבית, אז בכלל".
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
"בגיל 14 קראתי את 'חולית' של פרנק הרברט, וידעתי שקראתי את הספר הכי טוב שאקרא בחיי. וזו האמת. בהמשך גם הסרט שדיוויד לינץ' עשה על בסיס הספר נחרת בי עד היום. זה גרם לי להבין מה יצירה אמנותית יכולה לעשות בנפש. גם ביאטריקס פוטר, מאיירת ומשוררת ילדים ('פיטר הארנב'), השפיעה עליי. בתור ילדה אהבתי לשבת מול האיורים היפהפיים והעולם שהיא בראה. היתה לי סדרה של הספרונים שלה והייתי מסתובבת איתם לכל מקום".
אם לא היית אמנית ואוצרת מה היית עושה?
"הייתי רוצה להציל פילים ולטפל בהם".
