ישראל אהרוני: "השתן לא עלה לי לראש"
בין סניף נוסף של פרייד צ'יקן לעוד עונה של “מאסטר שף”, ישראל אהרוני גר בתל אביב עם כל החמולה שלו מסביבו ומבשל כל שישי ל־17 איש. הוא החלים מסרטן ורוצה להוריד את הכרס, שונא חופשות בטן־גב, ומסרב לשתות בירה כי לדעתו זה כמו לשתות לחם
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בבית, מול המחשב. הקדמתי את השיחה איתך כדי שאספיק ללכת למכון לפני שאני הולך לשוק לקניות של שישי".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"בבית, אספרסו ארוך חזק עם טיפה חלב מוקצף. הקפה הראשון חייב להיות בבית. אני מת על הדירה שלנו בשדרות רוטשילד. כשאומרים לי 'בוא ניסע למלון בארץ' אני לא מבין בשביל מה, הכי טוב אצלי בבית. עברנו לפני שלוש שנים לדירה הזו שהיא חמישה בניינים מהקודמת. גרנו בה 33 שנים וכשהילדים יצאו, נשארנו בדירה ענקית והבן שלי אורי עודד אותנו לעבור. ממש תפרנו אותה על הגוף, יש בה בדיוק את המקום שצריך, כולל קומה שנייה עם חדר אחד גדול וגג הידוע בכינויו 'חדר הנכדים'. יש לנו ארבעה וכל הילדים גרים קרוב אלינו, אז אנחנו חיים בנוסח חמולה שאני מת על זה".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"אני לא שותה בירה ולא מבין את המשקה הזה, זה כמו לשתות לחם. אבל עם לאונרדו דה וינצ'י, הוא איש אשכולות מהסוג שאני נפעם ממנו. אני מת על כאלה".
על מה אתה עובד עכשיו?
"פותחים עוד אהרוני'ס פרייד צ'יקן בשכונת לבונטין בתל אביב ברחוב ויטל. יש כבר בשרונה ובביג גלילות, ובשניהם פונקנו על ידי המתחם. עכשיו זו הרפתקה חדשה כי לקחנו מקום ברחוב ואין לנו אבא ואמא. בעוד חודשיים מתחילים לצלם עונה חדשה של ‘מאסטר שף’, שזו תמיד התרגשות גדולה. חוץ מזה, נגיע עם הפוד טראק של אהרוני'ס פרייד צ'יקן לפסטיבל המוזיקה מגדה במועצה האזורית מגידו".
מה השריטה שלך?
"אני רוחץ את הפנים במים וסבון לפחות חמש פעמים ביום. זה OCD קטן. יש לי מלא כאלו. למשל, אני מודד כל דבר ב־13. אם אני מחמם משהו, אני יודע בערך כמה זמן ייקח וסופר עד 13. בכל פעם הקצב משתנה כי כל 13 שונה מהקודם. זו שריטה שאני נהנה ממנה".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"זו שנתתי לעצמי, אני זוכר בדיוק את הרגע שבו זה קרה במסעדת 'תפוח זהב' שלי בפינת המלצרים. אמרתי לעצמי: 'אהרוני, תיזהר, השתן מתחיל לעלות לך לראש. תברח מזה כמו מאש'. הרגשתי שלבי גבה וזה הבהיל אותי, ואמרתי 'תיפטר מזה עכשיו לפני שיהיה מאוחר'. אני מברך את עצמי על העצה הזו עד היום, השתן לא עלה לי לראש. זו עצה שאני נותן לכל אחד".
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
"מבשל מהבוקר עד אחר הצהריים לכל המשפחה הגרעינית שמגיעה. אנחנו 13 ותמיד יש קצת נספחים, אז זה בין 15 ל־17, ותמיד אני מכין המון אוכל. הילדים יוצאים עם קופסאות. הם שמחים ואני שמח".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"להיות רואה ואינו נראה".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"השקרים הכי מביכים קשורים בילדים. כשאתה נאלץ לשקר לילדים שקרים קטנים כי אתה לא יודע מה לענות בדיוק. לפעמים יש להם שאלות ישירות וקצת מביכות. אלה השקרים שאני הכי שונא, הם הכי מלחיצים. ככל שהם מתבגרים אז פחות צריך את זה".
למי אתה מתגעגע?
"אני לא טיפוס נוסטלגי בכלל, נוסטלגיה זה דבר תוקע, אבל אני מתגעגע להוריי. אבא שלי נפטר כשהייתי בן 15 וכמעט לא הכרתי אותו. אמא שלי חיה הרבה יותר ממנו והיו לי יותר קשרים איתה, אבל למרות זאת אני מבין בדיעבד שהחמצתי המון עם הוריי. לא שאלתי מספיק, לא חקרתי, לא מיציתי את העניין. אף על פי שהיינו משפחה ענייה בשנות ה־50 בעיר התחתית של חיפה, הייתה לי ילדות נהדרת. מעולם לא חשבתי שאנחנו עניים או מקופחים".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"בשדרות רוטשילד בתל אביב ולא אחרת. אני יושב בסלון או במטבח ואני רואה את צמרות העצים מהחלון הענק שלי, ואין מראה יפה מזה. יש לי בכל הדירה פרקט בצבע טורקיז. זה עושה אווירה טובה לבית. בגלל שיש פה המון אור, זה משנה את הגוון בשעות היום ומשתקף. זה קצת כמו תחושה של מים".
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
"על בגדים ואוכל. אני קונה בגדים בכל מקום אפשרי אבל לא באינטרנט. אני גרוע בזה. פעם הזמנתי והסתבר שקניתי שלוש פעמים מאותו דבר".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"שיהיה לי אף ישר כי יש לי אף עקום. אם הייתי יכול חיוך עוד יותר רחב אז גם הייתי שמח, ופחות כרס שאני עובד על זה עכשיו. היה לי סרטן עד לא מזמן ועברתי טיפול הורמונלי ועליתי 15 קילו במשקל. הטיפול הסתיים בהצלחה עד כה, אז עכשיו אני עובד על להוריד את זה".
על מה יש לך רגשות אשם?
"מעט מאוד. אני אוהב את התכונה הזאת שאין לי הרבה רגשות אשם. הכי הרבה יש לי לגבי אשתי, שאולי אני לא מספיק קשוב".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"חוץ מהקלישאה של הילדים והנכדים, אין ספק ש'המסע המופלא של אהרוני וגידי', עם גידי גוב. תוכנית טלוויזיה שיזמתי ויצרתי עם הרבה אנשים טובים. זה אחד הפרויקטים הכי מעניינים ומדליקים שעשיתי. גידי ואני פעם בשבועיים־שלושה הולכים לארוחת צהריים יחד. נהיינו חברים רק בעקבות התוכנית, לפני כן לא הכרנו. חיפשתי הרבה זמן מישהו שיצטרף אליי למסע, וכשהתקשרתי לגידי הוא ביקש כמה ימים לחשוב על זה. אחרי חצי שעה הוא חזר אליי ואמר: 'זה לא אזור הנוחות שלי, אבל זו הזדמנות חיי לעשות מסע כזה אז אני בא'. באותה שנייה הבנתי שזה האדם שאני רוצה".
מה מפחיד אותך?
"חשמל. אני לא מתעסק עם חשמל".
מה עושה אותך מאושר?
"מסעות בעולם. אני לא סובל חופשות בטן־גב, אין לי כמעט כאלה. כשאני נוסע זה צריך להיות מסע. אלה רוב הנסיעות המשפחתיות שלנו. המסע האחרון היה באוזבקיסטן, כולל הנכד שהיה בן 7 חודשים. אני אוהב לגרור אותם בכל מיני מקומות בעולם".
מה הכי חסר לך בחיים?
"אני מבוהל מזה שאנחנו על סף מלחמת אחים. השנאה הזאת בתוכנו היא בלתי נתפסת ואני לא יכול איתה. אז חסר לי שלא נשנא אחד את השני. זה קורע אותי, אני לא מבין איך הגענו למצב הזה".
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
"האנרגיה והסקרנות שלי. ביום שזה ייפסק, אנחנו בצרות".
איזו תכונה אתה הכי מעריך אצל החברים שלך?
"נאמנות".
אמנים או יוצרים שאתה אוהב?
"לאונרדו דה וינצ'י, כמובן. אני מת על רנואר, אני מת על כל שושני המים של מונה, על ואן גוך. משוגע על רותקו, על אנסלם קיפר. בארץ צדוק בן דוד ולאה ניקל. במוזיקה מוצרט, פיליפ גלאס, לוצ'אנו בריו, הביטלס. אני מאוד אוהב את גידי גוב, גם את איתי לוי ומשה פרץ. כילד בבית ספר עממי הרגלי הקריאה שלי היו ירודים. מקסימום 'קופיקו' ו'החמישייה הסודית'. הגעתי לתיכון בקריית אליעזר לא מוכן לחלוטין והרגשתי נחות. הלכתי לספרייה ובחרתי את הספר הכי עבה שיש בלי ניקוד ובלי תמונות, ונפלתי על 'כמעיין המתגבר'. נהניתי הנאה גדולה ונפתח לי עולם. אחד הספרים שהייתי המום מהם ובקרוב אקרא שוב זה 'הר הקסמים' של תומאס מאן. מהעת האחרונה השתגעתי מ'סטונר' של ג'ון ויליאמס".
אם לא היית שף, מה היית עושה?
"אחרי הצבא נסעתי להולנד ללמוד אמנות, למדתי ציור ונהייתי טבח. אז אם לא טבח, הייתי צייר".
