סגור
שער הניו יורקר “יומנו של עובד ספריית רייקרז” חייו של המאייר דה לה קרוז פנאי
“יומנו של עובד ספריית רייקרז”, אחד האיורים של דה לה קרוז בניו יורקר פנאי (The New Yorker)

האיורים של הספרן בכלא רייקרז זכו בפרס פוליצר

מגזין "הניו יורקר" זכה בפרס היוקרתי על כתבה מרתקת המספקת הצצה ויזואלית נדירה לכלא רייקרז השמור. מנהלת העיצוב הדיגיטלי של המגזין, אביבה מיכאלוב, מספרת איך הגיעה לסיפור יוצא הדופן

בשבוע שעבר זה המאייר מדאר דה לה קרוז בפרס פוליצר בקטגוריית Illustrated reporting and commentary על הכתבה "יומנו של עובד ספריית רייקרז" שפורסמה במגזין "הניו יורקר". את הפרויקט יזמה מנהלת העיצוב הדיגיטלי הישראלית של המגזין, אביבה מיכאלוב. דה לה קרוז, עובד בספרייה הציבורית של ברוקלין, סיפק לקוראים הצצה למתחם הכלא הגדול ביותר בניו יורק, שאליו אסורה הכנסת טלפונים או מצלמות.
במשך שנה הוא הגיע לכלא רייקרז מדי שבוע להשאיל ספרים לעצורים. מיכאלוב ראתה באינסטגרם את איורי הזיכרונות שלו מהביקורים והציעה לו לפתח אותם לכתבה. "רייקרז הוא אי שלם שיש בו בתי מעצר שונים עם אלפי עצורים מכל הסוגים, חלקם על פשעים חמורים וחלקם כאלה שאין להם כסף לשלם ערבות", מספרת מיכאלוב. ב־2015 עלה הכלא לכותרות בעקבות התאבדות של נער שנאלץ לחכות שלוש שנים למשפט על גניבת תיק. "הכלא הזה כל הזמן בחדשות כי יש שם אירועי אלימות קשים, גם של סוהרים וגם בין העצורים. בגלל שאי אפשר לשלוח לשם צלם, יומן החוויות של דה לה קרוז מאוד מסקרן. בעקבות הכתבה החיים שלו השתנו והוא עובד על ספר".
דה לה קרוז מתמקד בצד האנושי בכלא. הוא מספר על סבלם של טרנסג'נדרים, מתאר אמנים בהם פסל שיוצר מסבון וקפה טחון. את הסוהרים הוא מתאר כקשוחים ונמנעים מתקשורת, פרט לאחת שמבקשת שיביא לה ספרים כדי להעביר את המשמרות הארוכות. מיכאלוב היתה צריכה לשכנע את העורכים ב"ניו יורקר" לעשות את הכתבה: "זה היה מאתגר. אני מנסה לקדם כמה שיותר כתבות ויזואליות". כתבה נוספת שאותה יזמה והיתה מועמדת לפרס היא של אנג'י וואנג, על אמנית שמתמודדת עם המעבר לבינה מלאכותית ועל המתח בין הרובוטי לאנושי. "זה מאוד פילוסופי, עמוק ונוגע ללב. יותר פואטי".
1 צפייה בגלריה
אביבה מייקלוב מנהלת העיצוב הדיגיטלי של מגזין הניו יורקר פנאי
אביבה מייקלוב מנהלת העיצוב הדיגיטלי של מגזין הניו יורקר פנאי
אביבה מיכאלוב, מנהלת העיצוב הדיגיטלי של מגזין הניו יורקר

מיכאלוב (46) גדלה בשכונת יד אליהו בתל אביב. אחרי הצבא למדה בבית הספר היוקרתי לעיצוב פרסונס בניו יורק, ועבדה 11 שנה "בניו יורק טיימס". היא חיה בברוקלין עם בן זוגה היהודי אמריקאי ושתי בנותיהם.
"הניו יורקר" מזוהה עם כתבות טקסטואליות מאוד ארוכות. עד כמה הגשת תוכן ויזואלי חשובה לכם?
"'הניו יורקר' ידוע במסורת בת 99 שנים של איורי שער, קריקטורות ואיורי הומור. בשנות התשעים שלח המגזין מאיירים לדווח מהשטח, וגם היום במגזין המודפס מקדישים מדי פעם עמוד לקומיקס. באונליין אין הגבלת מקום אז יש הזדמנויות לכתבות ויזואליות עמוקות יותר. זה תחום שמעניין אותי וגם נראה שהוא צובר הרבה עניין, כמו השגשוג של ספרים גרפיים. ב'ניו יורקר' רמת הכתיבה והדיוק מאוד גבוהה אז יש ציפיות גבוהות ולכן קשה לקדם רעיון. אבל בשנים האחרונות יש יותר פתיחות כי העולם הפך ליותר ויזואלי, ועם כתבה מאוירת אפשר להגיע למגוון רחב יותר של קוראים".