"יש מי שיורש מגרש ברעננה, אני קיבלתי מאבי פרינטים לעבודה"
"יש מי שיורש מגרש ברעננה, אני קיבלתי מאבי פרינטים לעבודה"
כשהאמנית הישראלית הבינלאומית נלי אגסי חיפשה חומרי גלם לתערוכה החדשה שלה "הורוטופיה" היא נתקלה במקרה בהדפסים מעיזבון אביה, האמן המנוח מאיר אגסי. “כשהוא היה בחיים לא יצרנו ביחד ואחרי מותו זה היה קשה מדי. עכשיו יש געגוע ויש חומרים וזה מתממש"
התערוכה “הורוטופיה”, חיבור בין Horror (זוועה) ואוטופיה, של נלי אגסי במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב מרגשת. עבודות הרקמה האינטימיות, שבמרכזן דמות נשית שמלווה את עבודתה לאורך השנים, והקולאז׳ים הקטנים המשלבים בין תוכניות ארכיטקטוניות ותחריטים של חיות , יוצרים תערוכה עדינה, נוגעת ללב ופיוטית. בנוסף, זו הפעם הראשונה שאגסי משלבת בעבודתה פריטים מעיזבון אביה, האמן מאיר אגסי, שמת בתאונת דרכים בבריטניה ב־1998, יחד עם אשתו השנייה טסה ובנם דניאל.
אגסי (48) החלה את דרכה האמנותית לפני כ־25 שנה. יצירתה עוסקת במדיומים שונים בגוף, במגדר ובמקום, בפציעה ובהחלמה. באחת מעבודות הווידיאו היותר זכורות שלה, "Sand Is Better", שייפה אגסי בנייר זכוכית את בית החזה שלה, באזור הלב, עד זוב דם. צלילי השיוף והמראה הפכו את הצופים למשתתפים בסבל.
העבודות בתערוכה ”הורוטופיה” שאצרה מרי שק נוצרו בשנה האחרונה, על הספה, בביתה בשיקגו, שם היא חיה בעשר השנים האחרונות עם בן זוגה, האמן אסף עברון, ושני בניהם עמנואל ויונה. כמו הרבה אמנים ואמניות בתקופת הקורונה, אחרי פרויקטים גדולי ממדים שהציגה בעולם, אגסי מצאה את עצמה בבית עם הילדים. כך החלו להיווצר עבודות קטנות ואינטימיות, תוצר של מלאכת יד. ״הקורונה עברה עלינו די בנעימים״, היא מודה. ״הייתי יושבת בסלון ורוקמת שעות. העבודות נולדו מהשקט הזה ומהאהבה האינסופית שלי להתבחבש עם החוט והמחט, לפצוע את הבד ובתוך הפציעה הזו ליצור משהו שיש בו ריפוי ואופטימיות״.
העבודה של אגסי מגוונת מבחינת נושאים, קנה מידה וחומרים, אבל ״זה תמיד מתחיל ממני, מהגוף ומהביוגרפיה הנפשית שלי, ולאט לאט אני יוצאת החוצה, ואין גבול לאן שזה מגיע״, היא אומרת. ״לצד הבדים והחוטים, הגזירות וההדבקות, יש פרויקטים גדולים שמותאמים לאתר שיוצבו בו, שבהם אני חוקרת את תולדות המקום והקשר שלו לארכיטקטורה״.
לדוגמה, התערוכה שהציגה ב־2018 בגלריה Labirynt Plaza בלובלין שבפולין, נולדה מתחקיר שערכה על הקניון שבו נמצאת הגלריה. אגסי גילתה כי הקניון, שנבנה על ידי ישראלים, נבנה במקום שבו היה מחנה עבודה שהקימו הנאצים ב־1939. בין העבודות בתערוכה היה מחק שעליו הדפיסה בשחור את התוכנית האדריכלית של המחנה. לעבודה היא קראה ״Please do not ever use״ ושלחה 100 עותקים ממנה לפוליטיקאים, אנשי ציבור ואנשי אמנות בפולין.
גם התערוכה שהציגה לאחרונה ב־Graham Foundation בשיקגו התבססה על תחקיר מקדים. ״המקום הזה היה בית של משפחה מהגרת מגרמניה וכל התערוכה היא על המשפחה הזאת, על הביוגרפיה שלה״, היא מספרת. ״הם היגרו מגרמניה, אני היגרתי מישראל. עניין אותי איך ההגירה מוטבעת באדריכלות, בעיצוב — מה המהגר מביא איתו ואיך זה מתערבב עם המקומי״.
אגסי אומרת כי תמיד היה בעבודה שלה קשר לאדריכלות, בעיקר ביחס שבין הגוף שלה לחלל, לקירות, למבנה. אבל העיסוק בתוכניות אדריכלות ממש החל לפני שמונה שנים כשילדה את יונה. ״עם שני ילדים עליי לא ממש יכולתי לעבוד אבל היתה לי אצבע אחת פנויה, בדיוק לגלילה בפלאפון, והתחלתי לעשות את אחד הדברים שהכי מנוגדים לדרך העבודה שלי — נכנסתי לגוגל״, היא מספרת. ״שם מצאתי תוכניות רצפה של בית חולים לחולי נפש בפילדלפיה, שהגה מנהל בית החולים ד״ר תומאס סטורי קירקברייד. התאהבתי בו ממבט ראשון,הוא האמין שכדי שהחולים יבריאו הם צריכים להיחשף לאור טבעי ולזרימה של אוויר”. אחרי שחקרה במשך חודשים את תוכנית קירקברייד, התחילה להזמין מ־eBay גלויות וינטג׳ עם תצלומים של בתי החולים ולעשות מהם קולאז׳ים שבסופו של דבר התפתחו למיצב וידיאו.
שנים היא עובדת עם דימויים של חיות, אך הפעם אלו לא נקנו ב־eBay אלא נלקחו מ”מוזיאון מאיר אגסי”, הפרויקט מעורר ההשתאות של אביה.מאיר אגסי היה אמן, מבקר אמנות, פילוסוףֿ, הוגה, סופר ומשורר. את מוזיאון מאיר אגסי הקים ב־1992. זה מין מרחב קונספטואלי שמכיל את כל כתביו, אוספיו וכן יצירות שלו ושל שלוש דמויות שהמציא ויצר בשמן: מו קרמר, דוד שטראוס וסוזאן ליפסקי. לאחר מותו ב־1998 עבר עיזבונו האמנותי למשכן לאמנות בעין חרוד, שם אפשר בתיאום מראש לבקר ולראות את היקף יצירתו.
עשר שנים לפני שמת, ערך אגסי את הגיליון של כתב העת “סטודיו”, “מלון אוטופיה־דיסטופיה” שחשף לראשונה את השיח על אמנים “אאוטסיידרים” והשפיע רבות על תערוכות שנעשו בעקבותיו. הוא כתב ספר על האמן יחיאל שמי “ניירות יחיאל שמי” וב־2008 ראה אור בהוצאת עם עובד הספר ״הכד מטנסי״ ובו מאמרי ביקורת שפירסם בסטודיו ובעיתון חדשות.
אגסי לא הכירה את כל החומרים הנמצאים במוזיאון מאיר אגסי עד שנסעה למשכן עם אורית מור וליאוני שיין, אוצרות התערוכה של אביה, שנפתחה אף היא השבוע בגלריה הלובי ובגלריה 4, בתזמון מושלם עם תערוכתה.
״זה שאנחנו מציגים באותו זמן זה מדהים. זה הדבר הכי נכון שקרה ever״ — שם גילתה מגירה מלאה בתחריטי חיות, שאותם שילבה בעבודתה. ״לקחתי מהירושה״, היא אומרת. ״מישהו אחד מקבל מגרש ברעננה, אני מקבלת פרינטים לעבודה. כל אחד והירושה שלו״.
האמת היא שכל המוזיאון של מאיר אגסי, עם מאות אלפי הפריטים שאגר, אסף ויצר, הוא סוג של חומרי גלם שממש מתאימים לעבודה שלך.
“זה נכון. אני מאוד בת מזל. הוא העביר לי את הגנטיקה החומרית. רק עכשיו, כשאני מרגישה נינוחה במקום שלי כאמנית, אני חשה שהגיע הזמן לקחת מהירושה שהשאיר לי״.
אפשר לומר שיצרתם בעצם עבודה משותפת?
“כשהוא היה בחיים לא יצרנו ביחד ואחרי מותו זה היה קשה מדי. נראה לי שגם הייתי צריכה לבנות את עצמי בעצמי, ועכשיו יש געגוע ויש חומרים וזה מתממש. אבל אני לא מרגישה שזו עבודה משותפת. הוא, אולי, היה מעניק לה את הקונספט של עבודה משותפת וזה המקום שמתחיל נורא לעניין אותי. אני אומרת ׳וואי, מעניין איך הוא היה רואה את זה’”.
