סגור
חיפוש

“המיטה שלי היא שדה קרב"

סרט חדש שיוקרן ביום הזיכרון חושף לראשונה לעין המצלמה את הלילות המסויטים של שלושה חיילים שלקו בתסמונת פוסט־טראומטית. “שמענו שלהלומי קרב קשה בלילות, אבל איש לא תיעד זאת”, אומרת היוצרת ציפי ביידר

“קרבות לילה”, סרטה של ציפי ביידר המשודר בכאן 11 הלילה, בערב יום הזיכרון, מצולם בחלקו במצלמות לילה אינפרא אדום אבל הוא אינו מלווה פשיטה לילית בחיפושים אחר מבוקשים, אלא מתעד את החיילים שהשתתפו באירועים שכאלה, בסיוטיהם במיטה בלילה, שנים רבות אחרי האירועים.
הסרט מתאר את המאבקים הנפשיים של שלושה חיילים לשעבר הלוקים בתסמונת פוסט טראומטית שנים רבות אחרי האירועים שצילקו אותם והסיוטים פוקדים אותם עד היום בלילות הלבנים הללו.

2 צפייה בגלריה
פנאי אורן אור ביטון וסתיו אור
פנאי אורן אור ביטון וסתיו אור
אורן אור ביטון וסתיו אור
(צילום: באדיבות כאן 11)

גיבורי הסרט הם עודד שטרן־מירז, שמחביא סוד מאז הקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה, וחולם את אותו חלום מסויט כבר 40 שנה. “המיטה שלי היתה שדה קרב”, הוא מספר; אלי פורמן שיר, שלא ישן לילה אחד שלם כבר 30 שנה, ועד היום מחפש את הנער שבו ירה כדור בגב, ומקווה שעודו בחיים; ואורן אור ביטון, ששירת כמסתערב במשמר הגבול בתקופת האינתיפאדה הראשונה, ובקרב בג’נין, איבד את המפקד הישיר שלו. שלושתם מוכרים על ידי משרד הביטחון.
2 צפייה בגלריה
פנאי ציפי ביידר במאית
פנאי ציפי ביידר במאית
ציפי ביידר במאית
(צילום: עדי אורני)

ביידר, מנהלת מחלקת דוקו בקסטינה תקשורת, שלפני כן במשך 11 שנה שימשה כמנהלת מחלקת הדוקו בערוץ 10, כבר עשתה סרטים על חיילים, מלחמות ושכול. סרטה הראשון היה “להתראות מחר ילד שלי”, שליווה שישה הורים שכולים הפוקדים את קבר יקירם מדי יום; ואחר כך באו בין היתר “צריכה להפסיק לחכות”, “ תמיד בלעדיו”, “בנהלל לא בוכים”, “הבופור פצע פתוח” ואחרים. היא מספרת כי לפני שלוש שנים ביימה את הסרט “בלדה לחובש”, על חובשים קרביים שלא הצליחו להציל את המפקדים שלהם. “אחד מהם היה מיכאל זמיר שהיה בקרב בבינת ג’בל במלחמת לבנון השנייה שנהרגו שם חברים מהצוות שלו, והוא נגע לי ללב. באחת השיחות בינינו הוא סיפר לי שבלילות הוא לפעמים מתעורר, ואשתו כבר יודעת איך להתמודד עם זה. היה משהו באופן שהוא אמר את זה שחשבתי שאני צריכה להתעמק בנושא. שמענו כבר שלהלומי קרב קשה בלילות, אבל אף אחד לא תיעד את זה”.
לביידר יש חברה קרובה שבעלה לוקה בפוסט־טראומה, ומשתתף בקבוצת תמיכה של משרד הביטחון, ששניים מהחברים בה הם שטרן־מירז ופורמן שיר. “נפגשתי איתם לפגישות ארוכות וחשופות ואז הבנתי את החיים שלהם, את הדבר השקוף שהם סוחבים איתם. תהיתי איך אפשר להעביר את זה למסך. הרי הם נראים טוב, מתפקדים, בעלי משפחה, עבודה, הכל. אבל משהו שם לא עד הסוף. אחרי שנבנה אמון איתם, הגשתי הצעה לתאגיד לצלם את הלילות שלהם והם אישרו את הפרויקט. זה לא מובן מאליו שיילכו על סרט כזה בערב יום הזיכרון, שלרוב מוקדש לחללי מערכות ישראל”.
“הגענו לאורן אור ביטון, אדם שמספר בסרט שניסה להתאבד ולפגוע בבת שלו בגלל מצבו הנפשי. נפגשנו עם בתו ועם אשתוו, מי שכל יום מחדש בוחרת בו ובשלמות המשפחה, למרות המחיר האישי. דיברנו עם בנות הזוג והילדים של חיילים אחרים, והם היו מאוד גלויים. הדס, הבן של אלי, אמר שבשלב מסוים בחיים הרגיש שאמו בחרה באביו על פניהם”.
גבי פורמן שיר, אמו של הדס ואשתו של אלי, מספרת בסרט: “האיש לצדו צעדתי מכיתה י”ב נקרא אל הדגל ולא חזר. לא היה לי קבר. לא שבעה. לא קצינת נפגעים, זר הופיע בביתי. גופו היה שלם, תודה לאל. האיש שאני אוהבת הלום קרב. הזוגיות שלנו, העסק המשותף והמשפחה, אני וילדינו חיים בתוך פוסט טראומה”.
כשביידר נשאלת אם הסרט הוא חלק מתהליך החלמה, היא משיבה ש“הלומי הקרב מקבלים איזה מנדט לצאת עם זה החוצה, לקבל חיבוק או פידבק מהסביבה. אבל לצערי זה לא ייתן להם יותר שקט. הסרט לא ישנה משהו. אני חוששת שהם יילכו עם הטראומה הזאת עד 120”.