סגור

המפתח להצלחה: ביטחון כלכלי ולא בונוסים לספורטאים

ישראל קטפה בטוקיו שתי מדליות זהב אולם מדובר בהישגים אישיים של ספורטאים ולא כתוצאה ממדיניות המימון הממשלתית; כשבארץ מקדשים בונוסים, מפספסים את הביטחון שמעניק שכר קבוע לספורטאים; לכן כדאי ללמוד מהנורבגים ומהבריטים

בלונדון 2012 ישראל לא זכתה במדליה והוועד האולימפי הישראלי ערך חשבון נפש. חילופי משמרות משמעותיים התרחשו מאז. אנשי מקצוע כגון גילי לוסטיג נכנסו להנהלה הבכירה, יעל ארד הפכה לדמות מרכזית בוועד ומולי אפשטיין הובא כמנהל מדעי, ברוריה ביגמן הביאה יותר ספונסרים מאי פעם.


בוועד האולימפי התחילו לעבוד בצורה הרבה יותר מקצועית, והתוצאות החלו להיראות בריו דה ז'נרו והגיעו לשיא באולימפיאדת טוקיו. שתי מדליות זהב – כפול ממה שהושג בכל האולימפיאדות האחרות; 4 מדליות בסך הכל – כפול מבכל אולימפיאדה אחרת; 18 גמרים וכמה ספורטאים מפתיעים מאוד.

3 צפייה בגלריה
לינוי אשרם עם מדליית ה זהב בטוקיו קרב רב התעמלות אמנותית
לינוי אשרם עם מדליית ה זהב בטוקיו קרב רב התעמלות אמנותית
לינוי אשרם עם מדליית הזהב בטוקיו
(צילום: אורן אהרוני)

בטבלת המדליות ישראל במקום ה־39 – עלייה ממקום 77 בריו דה ז'נרו. במדד מדליות לנפש ישראל במקום ה־37 עם מדליה לכל 2.16 מיליון תושבים – מקום אחד מעל קירגיזסטן, מקום מתחת לקנדה. זה שיפור עצום מהממוצע הישראלי באולימפיאדות לפי נפש - מקום 80.
האם זה בזכות הבונוסים הגדולים יחסית שמעניקה ישראל לספורטאים האולימפיים המוצלחים? כנראה שלא. אמנם 3.5 מיליון שקל במענקים אולימפיים זה שיא עבור הוועד האולימפי בישראל, אבל גם המאמנים וגם הספורטאים עצמם מסבירים שאת ההצלחות אפשר לייחס יותר לביטחון הכלכלי והמעטפת שהשיגו ספורטאים אולימפיים ישראלים רבים - ביטחון כלכלי שסייע להם להתמקד בספורט שלהם, להתמקצע בו ולהמשיך להתאמן גם בזמן הסגרים בקורונה. ההשקעה הגדולה יחסית במכון וינגייט, שהפך לתאגיד ממשלתי, עזרה גם היא להפוך אותו לבית ומקום עבודה של ספורטאים ישראלים רבים – לפני הקורונה ובזמן הקורונה. זה העניק לישראל יתרון יחסי משמעותי.
הוצאה של 130 אלף דולר בשנה
בסקרים אחרונים שנערכו בקרב ספורטאים אולימפיים בעולם, כ־60% דיווחו שהם לא מרגישים "יציבים מבחינה כלכלית". לרבים מהם אין ספונסרים, וברוב המקרים ספורטאים אולימפיים לא מקבלים שכר או בונוסים אם הם לא מביאים מדליות. זאת בעוד ההוצאות שלהם גבוהות מאוד. לעתים ההוצאה השנתית על אימון ותחרות בענף אולימפי עומדת על יותר מ־130 אלף דולר. כשלינוי אשרם הודתה לספונסרים ש"נתנו לי גב בעיקר בזמן הקורונה", זו היתה תודה אותנטית. בלי הסכומים החודשיים שהעבירו לה נותני חסות כגון רב־בריח, היא היתה מתקשה להגיע להישג שריגש מדינה שלמה.
רוב הוועדים האולימפיים מממנים חלק מההוצאות, ו”שכר” הספורטאים הוא בפועל הבונוסים על מדליות. עם זאת, מעט מדינות מחלקות בונוס ש”מסדר” ספורטאי. למשל, ספורטאי אוסטרלי יקבל 20 אלף דולר על זכייה בזהב, 15 אלף דולר על כסף ו־10,000 דולר על ארד. זה בקושי מכסה הוצאות. ספורטאי אמריקאי, שבמחזור אולימפי (4 שנים) עשוי להוציא כחצי מיליון דולר כדי להתחרות בענף שלו, יקבל סכום של כ־37 אלף דולר על מדליית זהב מהוועד האולימפי שלו (יש גם סכומים מאיגודי הספורט - תלוי בעושר האיגוד). אגב, המדליה עצמה (החומרים - בעיקר כסף וזהב) שווה בערך 1,100 דולר. גם לא סכום משמעותי במיוחד ביחס להוצאות של ספורטאי אולימפי.

3 צפייה בגלריה
אינפו חשיבות היציבות הכלכלית, ואיך נראה התקצוב בישראל
אינפו חשיבות היציבות הכלכלית, ואיך נראה התקצוב בישראל
חשיבות היציבות הכלכלית, ואיך נראה התקצוב בישראל

יש גם "בונוסים" אחרים. למשל, טיסות חינם בחברת התעופה הלאומית לכל החיים על מדליית זהב (הפיליפינים), פטור משירות צבאי (קוריאה), נקניקיות לכל החיים (בלארוס) או בירה לכל החיים (גרמניה). ושוב, אין הרבה מתעשרים מהאולימפיאדה. לרוב, הספורטאים האולימפיים משתמשים בכסף כדי לשלם חשבונות או לפנק את המשפחה. טדי רינר, הג'ודקא הצרפתי, אמר שהכסף שהרוויח באולימפיאדה אולי יספיק לחופשה משפחתית ארוכה. טמירה מנסה־סטוק, המתאבקת האמריקאית, הכריזה אחרי הזכייה בזהב ש"תהיה לאמא שלי פוד טראק!".
באופן לא מקרי כנראה, המדינות שלא מבטיחות בונוסים בכלל אבל כן שכר קבוע לספורטאים רשמו משחקים אולימפיים מוצלחים. בריטניה ונורבגיה מממנות את רוב הפעילות של הספורטאים האולימפיים שלהן, והבונוסים שלהם מגיעים בעיקר מחברות פרטיות. הנורבגים, למשל, משלמים לכל ספורטאי אולימפי 12 אלף יורו בסיסיים ומממנים לו את כל הפעילות וההוצאות הרפואיות. בניו זילנד, המדינה הקטנה הכי מוצלחת במשחקים בטוקיו, גם כן מממנים את רוב הפעילות של הספורטאים האולימפיים, ובעיקר עלויות פיננסיות כגון פנסיה וביטוח רפואי - הבונוסים יחסית צנועים. איטליה היא מקרה ייחודי של בונוס מאוד גבוה (180 אלף יורו למדליית זהב, הכי גבוה באירופה - מלבד זה של אזרבייג'ן) וגם "מימון" או סבסוד שלהם במקום עבודה ממשלתי/ציבורי. רוב הספורטאים האיטלקים עובדים ומתאמנים בגופים כגון הצבא, מכבי אש ומשטרה. מילנה בלאדאסרי, המתעמלת האמנתית האיטלקית, למשל, היא חיילת מקצועית בחיל האוויר האיטלקי.

3 צפייה בגלריה
ארטיום דולגופיאט מדליית זהב
ארטיום דולגופיאט מדליית זהב
ארטיום דולגופיאט עם מדליית זהב
(צילום: רויטרס)

אז האם הבונוסים מסייעים או פוגעים במוטיבציה להשיג מדליות? מחקרים שנעשו בחמש אוניברסיטאות שונות בארה"ב ב־2010 והקיפו 15 אלף איש, הראו שאין קשר ברור בין בונוסים כספיים למוטיבציה בעבודה או עמידה ביעדים. לפי מחקרים של גופים כגון הפדרל ריזרב האמריקאי, אוניברסיטת שיקגו, MIT ועוד, כסף הוא לא גורם מוטיבציה בריא. הוא חשוב כדי לגרום לאנשים לחשוב פחות על הישרדות ויותר על העבודה שלהם - אבל מחקרים מראים שהוא לא מספק מוטיבציה מספיק בריאה כדי להתקדם או לעבוד כמו שצריך. כך שנראה שה"סוד" להצלחה באולימפיאדה הוא להעניק לספורטאים בסיס כלכלי בטוח כדי שיוכלו להתמקד בלהיות הכי טובים שהם יכולים להיות בו. הם לא צריכים את הבונוסים כדי להצליח. אדי אלבארז, מדליסט בבייסבול בנבחרת האולימפית של ארה"ב, הסביר ל”ניו יורק טיימס”: "אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים בגלל שאנחנו שואפים לתהילה וגאווה. המדליה היא פרס על הדרך, על ההקרבה. הכסף הוא לא העיקר".
למה משתלם להשקיע
אחרי כל אולימפיאדה מתחיל הדיון הקלישאתי של מדוע ישראל לא משקיעה הרבה יותר בהתעמלות/ ג'ודו/ שיט/ ענף רנדומלי אחר שהביא מדליה אולימפית בזכות, בעיקר, השקעה פרטית של הספורטאי ומשפחתו או מקורביו. הסיפור הוא פשוט. קודם כל, הכסף שמחולק לספורט בישראל (בעיקר מכספי הטוטו שהכדורגל אחראי לרובו) קשור למספר המשתתפים בו. כמעט 40% מהספורטאים התחרותיים בישראל הם כדורגלנים. זה הענף הפופולרי ביותר בישראל – ובו הסיכוי הגבוה ביותר של ילד ישראלי להיות מקצוען בספורט.
הקלישאה "למה משקיעים בכדורגל שלא מביא לנו הישגים ולא בספורטאים האולימפיים" מלמדת על בורות. ראשית, נבחרת הג'ודו של ישראל קיבלה מהממשלה כ־13 מיליון שקל בשנה בצורת מלגות ומשכורות כהכנה למשחקים האולימפיים. זה בערך 30% ממה שכל ענף הכדורגל בישראל מקבל ישירות מהממשלה. שנית, המדינה לא צריכה להכתיב את ההשקעות שלה בספורט לפי הישגים באולימפיאדה - התלויים בעיקר במקצועיות של הוועד האולימפי ובספורטאים אינדיבידואליים, שכצעירים השקיעו את מיטב כספם ומאמציהם בענף שעשוי להיות מאוד זר לישראלי הממוצע.
המדדים היחידים בספורט שהמדינה צריכה למדוד את עצמה לפיהם הם מדדים כגון מספר מועדוני ספורט לתושב, מספר מגרשים בשכונות מגורים ומספר מאמנים לתושב. פחות מ־1% מהמשתתפים בספורט תחרותי יהיו מקצוענים - לא בהם משרד הספורט צריך לעסוק. המשרד צריך לעסוק בבנייה ותחזוקה של תשתיות פיזיות ואנושיות לספורט. כי זה לא רק נכון ספורטיבית, זה נכון חברתית. לפי מחקר ד"ר איציק בן מלך, כל יורו שמושקע בתשתית ספורט חוזר פי 10 לחברה בצורת שיפור הבריאות של החברה ובעיקר הצעירים בה, צמצום פשע וסיוע לחלשים.