הלב הארגנטינאי מול המכונה הספרדית: קרב תפיסות הניהול בגמר המונדיאל
ספרד וארגנטינה מגיעות לגמר המונדיאל עם שתי פילוסופיות הפוכות של הובלת אנשים: מערכת ממוסדת מול מנהיגות רגשית. הכישלון של תומאס טוכל בחצי הגמר ממחיש מדוע המאמן של היום הוא הרבה יותר מטקטיקן
רגע לפני גמר המונדיאל הערב בניו יורק, בטורניר שצפוי לשבור את שיאי ההכנסות עם יותר מ־10 מיליארד דולר ולהותיר מאחור גם את המשחקים האולימפיים - עולם הכדורגל מתמודד עם שינוי פרדיגמה עמוק. חוסר התפקוד הבולט של מאמן נבחרת אנגליה, תומאס טוכל, בשלב חצי הגמר מול ארגנטינה - כישלון ניהולי מהדהד שעלה לחניכיו בהפסד כואב ובכרטיס היוקרתי לגמר - רק חידד את מה שבכירי התעשייה מבינים מזמן. בעידן הנוכחי, המאמן שעל הקווים הוא כבר לא רק מתווה טקטי, הוא קודם כל מנכ"ל של תאגיד אנושי מורכב ביותר, שבו שיעור השחיקה של העובדים וניהול הלחצים קובעים את השורה התחתונה.
המשחק הערב מפגיש שתי פילוסופיות מנוגדות לחלוטין של פיתוח והובלת הון אנושי. השאלה העומדת במרכז היא האם הדרך הבטוחה והיציבה ביותר לניצחון עוברת דרך תהליכים ממוסדים, תרבות ארגונית ארוכת טווח ופיתוח פנימי קפדני וסיסטמטי, כפי שמציגה נבחרת ספרד, או שמא הדרך הנכונה מבוססת על ניהול סיכונים מהיר, אינטליגנציה רגשית ויצירת משפחתיות מגוננת סביב כוכב העל הבלתי מעורער של החברה, כפי שמדגימה נבחרת ארגנטינה.
ערב אסאדו אחד מועיל יותר מ־20 מפגשים טקטיים
אם נבחרת ספרד היא מכונה ארגונית משומנת היטב, הרי שהמאמן לואיס דה לה פואנטה הוא סמנכ"ל התפעול המושלם שלה. הוא אינו מנכ"ל כוכב שנרכש בחוזה עתק כדי להציל חברה קורסת, אלא איש מערכת קלאסי שטיפס לאט, בשקט ובסבלנות בתוך דרגי הביניים והנבחרות הצעירות של הפדרציה הספרדית. בתקופה שבה מאמני־על נוצצים גוזרים קופונים של עשרות מיליוני דולרים, דה לה פואנטה התחיל את דרכו בנבחרת עם שכר צנוע במיוחד, ובמונחים של החזר השקעה מדובר בעסקה המשתלמת ביותר של ענף הניהול הספורטיבי. היתרון התחרותי של דה לה פואנטה אינו נובע מהברקה טקטית חד־פעמית, אלא מניהול מצטיין של שרשרת פיתוח הכישרונות. ספרד נהנית מרשת מבוזרת של אקדמיות נוער מקומיות המבוססות על טיפוח פנימי, ודה לה פואנטה אינו צריך לבזבז זמן על קליטת עובדים ממושכת משום שהוא מכיר את חומרי הגלם שלו באופן אינטימי עוד מימיהם בנבחרות הנערים. תחת שרביטו, בוטלה לחלוטין תרבות האגו המאפיינת חברות ענק מנופחות, ובמקומה נבנה קולקטיב הרמוני שבו השיטה היא הסטאר האמיתי, והעובדים מתפקדים בתיאום עיוור ובמשמעת קבוצתית עילאית.
1 צפייה בגלריה
מימין: ליונל מסי ולאמין ימאל. כל נבחרת ארגנטינה מגוננת על הכוכב שלה
(צילומים: Charly Triballeau and Roberto Schmidt / AFP)
ההצלחה של ספרד אינה מקרית אלא תוצר של תרבות ארגונית יציבה ומבוססת נתונים, שאינה נשענת על הברקות אישיות אלא על תיאום הדדי קפדני שנמשך זמן רב. כפי שהציג העיתונאי סיד לאו בניתוח שלו בגרדיאן, דה לה פואנטה אסף את שחקניו בחדר ההלבשה בארלינגטון לפני חצי הגמר הדרמטי מול צרפת, פנה אליהם כאל בני משפחתו והעביר להם מסר מדויק ומלכד לפיו הם אמנם מתמודדים מול אחד ההרכבים האינדיבידואליים הטובים בעולם, אך הם עצמם מהווים את הקבוצה הטובה ביותר בעולם. זהו ניצחון הניהול הממוסד והמובנה, תהליך ייצור קבוע ויציב שמבטל לחלוטין את התלות במצבי רוח של כוכב בודד ומציב את המערכת מעל הכל.
מצידו השני של המתרס עומד ליונל סקלוני, המייצג את מודל מנכ"ל הסטארט־אפ האולטימטיבי והמהיר. אם דה לה פואנטה הוא מינוי מתוכנן של דירקטוריון מסודר, הרי שסקלוני הוא המנכ"ל המקרי שצמח מתוך משבר פיננסי עמוק. לאחר הכישלון הקטסטרופלי במונדיאל 2018 תחת חורבות הקדנציה היקרה והלחוצה של חורחה סמפאולי, שהגיע בקול תרועה רמה מסביליה וקרס תחת הלחץ, התאחדות הכדורגל הארגנטינאית נותרה מרוששת לחלוטין וללא משאבים כספיים לגיוס מנהל בעל שם עולמי. סקלוני, ששימש כעוזרו של סמפאולי וכמאמן נבחרת הנוער, מונה לתפקיד פשוט כי הוא היה האופציה הזולה והזמינה ביותר על המדף כדי להעביר שישה משחקי ידידות מתוכננים. המינוי שלו התקבל בזלזול כה מופגן בענף, עד שדמויות מפתח מיתולוגיות כמו דייגו מראדונה טענו בגלוי שאין לו אפילו את הכישורים הנדרשים כדי לכוון תנועה בכבישים.
אלא שסקלוני הבין היטב את מה שטובי הטקטיקנים הגדולים בעולם פספסו, ובמקום להתמקד במצגות וידאו נוקשות ובשיטות עבודה מורכבות, הוא בנה סביב ליונל מסי סביבת עבודה המבוססת על אינטליגנציה רגשית ועל פסיכולוגיה ארגונית עמוקה ומגוננת. הוא גייס לצוות ההנהלה שלו עוזרים שהיוו אלילי ילדות של מסי, כמו פבלו איימאר וולטר סמואל, ובכך יצר באופן מיידי סביבה מקצועית תומכת, חמה ונטולת איומים עבור הנכס המרכזי של החברה. הפילוסופיה הניהולית של סקלוני, השואבת השראה מימיו תחת חוסה פקרמן בנבחרות הצעירות, שמה דגש על פיתוח העובדים כבני אדם לפני הכל, כאשר האנליסט שלו, מתיאס מאנה, היטיב להגדיר זאת כשציין שערכו של ערב אסאדו חברתי אחד שווה לעיתים הרבה יותר מ־20 מפגשים טקטיים מול מסכי וידאו קרים. ההיסטוריה האישית בין שני הליונלים ארוכה ומפתיעה, והיא החלה עוד בבכורה האומללה של מסי ב־2005 כשהורחק תוך 45 שניות וסקלוני היה הראשון לגונן עליו במגרש, ונמשכה בחיבוק האבהי שהעניק לו במסדרון לאחר שער הבכורה שלו ב־2006. מנהיגותו של סקלוני מבוססת על פגיעות ואנושיות יוצאת דופן, והוא אינו חושש להישבר ולבכות בגלוי לאחר רגעי לחץ מטורפים, ובכך הוא מעניק לעובדיו לגיטימציה מלאה להביא את עצמם כפי שהם אל תוך הארגון ומלכד אותם סביב מטרה משותפת.
היצמדות לתוכנית העבודה מול תגובות גמישות ורגש
כאשר מציבים את שתי גישות הניהול הללו זו מול זו, מתקבלת תמונת השוואה מרתקת של שתי תפיסות ניהול. בנקודת המוצא הניהולית והפיננסית שלהן, ספרד מציגה קידום פנימי מובנה ומתוכנן מראש המאופיין בעלויות נמוכות ויציבות של המגזר הציבורי עם החזר השקעה מקסימלי, לעומת ארגנטינה שהסתמכה על מינוי חירום זמני של מנהל זול במיוחד שנחשב לסיכון תפעולי גבוה אך הפך למנהיג היסטורי. במבנה הארגוני ובתרבות העבודה, המודל הספרדי הוא מבוזר, מתודי וקולקטיבי, שבו התהליכים ממוסדים והמערכת עצמה חזקה ותמיד תהיה חשובה יותר מכל אינדיבידואל בודד.
לעומת זאת, המודל הארגנטינאי מבוסס על מבנה שטוח וגמיש של משפחה מגוננת, המאורגנת כולה סביב שימור וטיפוח של נכס מפתח מרכזי אחד, תוך הישענות על הבנה פסיכולוגית, אינטליגנציה רגשית ויצירת מחויבות אישית עמוקה בין חברי הקבוצה.
ההבדל הזה בא לידי ביטוי מובהק גם באופן שבו שני המנהלים הללו מתמודדים עם משברים בלתי צפויים בשוק תחרותי. דה לה פואנטה הספרדי מגיב למצבי לחץ באמצעות היצמדות קשוחה לתוכנית העבודה המקורית שלו, תוך הסתמכות על השיטה הקבועה ועל שרשרת הניהול הממוסדת שמוכיחה את עצמה שוב ושוב לאורך זמן.
סקלוני הארגנטינאי, לעומתו, מציג ניהול סיכונים מהיר ואקטיבי, המבוסס על תגובות גמישות להפליא לשינויים המתרחשים בזמן אמת בשטח, שינויי מערך תכופים וגיוס הרגש והלב של העובדים שלו כדי לחפות על פערי משאבים וטכנולוגיה. שתי הדרכים הללו הוכחו כמנצחות, והן מציבות סטנדרט חדש לחלוטין של ניהול בספורט העולמי.
הכישלון המהדהד של תומאס טוכל בחצי הגמר הוכיח סופית כי עידן המנכ"ל הכוכב שמגיע מבחוץ עם דרישות שכר מנופחות ושיטות עבודה נוקשות ומנוכרות הולך ונעלם מן העולם. הקרב הדרמטי הערב בניו יורק בין ספרד לארגנטינה הוא לא רק משחק כדורגל גורלי, אלא שיעור מאלף ומעורר השראה לכל מנהל באשר הוא.
בין אם תנצח בסופו של דבר המכונה הממוסדת והמשומנת של דה לה פואנטה, ובין אם ינצח הסטארט־אפ הרגשי, הגמיש ומלא הלב של סקלוני, המסר מהגמר ברור: אין דרך אחת לבנות ארגון מנצח. יש מי שמצליחים באמצעות שיטה, ויש מי שמצליחים באמצעות מנהיגות רגשית. ספרד וארגנטינה מוכיחות ששתי הדרכים יכולות להוביל לפסגה.
