סגור
חיפוש

אגדת רד אאורבך: זה פשוט לא יעיל להיות גזען

רד אאורבך, אחד מפורצי הדרך החברתיים החשובים בהיסטוריה של ה-NBA, לא עשה שום דבר כצעד במאבק נגד גזענות. הוא פשוט רצה לנצח

באחד ממשחקי בוסטון סלטיקס נגד פילדלפיה בשנות השישים של המאה ה-20, לווילט צ'מברליין - הסנטר הענק של פילי - נמאס מההצקות הבלתי סופיות של מאמן היריבה בירוק, רד אאורבך.
צ'מברליין רץ לעברו של המאמן, ורגע לפני שהנחית עליו אגרוף, ביל ראסל - הסנטר של הסלטיקס - ניצב בינו לבין מאמנו.
צ'מברליין, כ-125 ק"ג של שרירים על 2.16 מטרים, נדהם מהמעשה של ביל ראסל, 100 ק"ג על 2.08. הוא הראה לראסל את שרירי הזרוע שלו ואמר: "אתה יודע מה אני יכול לעשות לך עם זה?" "לא אכפת לי", ענה ראסל. "אם אתה רוצה להגיע אליו, תצטרך לעבור דרכי".
1 צפייה בגלריה
סנטר בוסטון סלטיקס ביל ראסל והמאמן רד אאורבך על הספסל
סנטר בוסטון סלטיקס ביל ראסל והמאמן רד אאורבך על הספסל
הסנטר ביל ראסל והמאמן רד אאורבך. מאוחדים תחת ערך הניצחון
(Jack O'Connell)

וילט, שהציג את עצמו כ"איש החזק בתבל" ואהב למעוך את היד של מי שלחץ עמו ידיים, לא ציפה לכך. ראסל והוא היו מיודדים. בדרך כלל אכלו ארוחות ערב לפני משחקים זה נגד זה, ושניהם היו שחורים - וילט חשב שלשים את היהודי הזקן הזה במקום לא תהיה בעיה מבחינת ראסל.
אולם ביל ראסל ורד אאורבך היו מאוחדים כאחד בערך שגבר על כל ערך אחר: הניצחון.
השניים היו מוכנים לעשות כמעט הכל למען הניצחון, ואם גיבוש בין כל השחקנים והמאמנים מכל הצבעים היה מה שצריך בשביל להשיג אליפות - זה מה שהם עשו. אפילו במחיר של הקרבה אישית.
אאורבך מוצג לא פעם כפורץ דרך חברתי. הוא והבעלים של הסלטיקס וולטר איי בראון בחרו את צ'אק קופר להיות אחד מהשחקנים השחורים הראשונים ב-NBA. סלטיקס של אאורבך היתה גם הקבוצה הראשונה שמשחקת עם חמישייה של שחורים - בעידן בו היה חוק לא רשמי שלקבוצה אסור להחתים יותר משני שחורים. אאורבך היה גם הג'נרל מנג'ר הראשון שהעניק את מושכות האימון לשחור - ביל ראסל. הוא גם היה מאוד סובלני בכל הקשור למעורבות הפוליטית והחברתית של הכוכב הגדול שלו ראסל.
אך אאורבך היה רחוק מאוד מלהיות "פעיל חברתי". הוא עשה הכל בשביל לנצח. ואם היריבות בחרו להתנהל בצורה גזענית ולא יעילה, הוא מצא את הדרך היעילה ביותר להתמודד עם זה כדי לנצח; או איך שבוב קוזי, כוכב הסלטיקס בשנות החמישים והשישים, הסביר זאת: "ארנולד... ובכן, הוא ממש לא היה מנהיג זכויות אזרח. הוא היה חד-ממדי. כל חייו היו סביב הניצחון".
"עיוורון הצבעים" של ארנולד רד אאורבך גרם לו אפילו להיתפס כ"גזען" כי בשנות השמונים הקבוצה שלו היתה הלבנה ביותר בספורט "השחור" ביותר. אאורבך הבין שהוא צריך מגרש מלא בשביל לגייס כספים לקבוצה, והיה צריך קבוצה יותר לבנה כדי שתעורר הזדהות עם רוב האוהדים בבוסטון, שהיו - ברוב המוחלט - לבנים.
הוא אפילו קצת שיחק על זה עם השטיקים הרגילים שלו. אגב, זה אף פעם לא מנע ממנו לגייס את שחקנים שחורים הכי טובים שהיה יכול, אבל הכוכב הגדול היה לבן (לארי בירד), ושחקנים שחורים של הסלטיקס אף העידו שלא היה קל לשחק בבוסטון גארדן. אולם לבוסטון הלבנה והגדולה של האייטיז היה מאמן שחור, שהיה האיש הכי נכון לתפקיד (KC ג'ונס) - אחד מהיחידים בליגה בזמנו. אצל אאורבך, כאמור, הצבע אף פעם לא שיחק תפקיד. דבר אחד שיחק תפקיד אצלו: האם האישיות של האדם שעובד אצלו תסייע לו להשיג ניצחון. זה הדבר היחיד ששינה לו. זה מה שקבע. בגלל זה אף אחד בהיסטוריה לא זכה ביותר אליפויות כמאמן, כג'נרל מנג'ר וכנשיא קבוצה.
והשורה התחתונה היא ש"עיוורון צבעים" שמתבסס על ערכים הוא פשוט יעיל עבור הקבוצה, החברה והמדינה.