מרכז הנדל"ן
המחוזי: רשות מקומית חייבת לשלוח דרישת ארנונה גם ליורשי המנוח
בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי רשות מקומית אינה יכולה להסתפק בדרישות תשלום שנשלחו למנוח, וחייבת להעביר דרישות גם ליורשיו כדי לאפשר להם למצות את הליכי ההשגה. במקביל נקבע כי חובות שהפכו לחלוטים עוד בחיי המנוח אינם נפתחים מחדש
בית המשפט המחוזי בירושלים קבע לאחרונה כי יורשיו של אדם שהותיר אחריו חובות ארנונה ומים זכאים להגיש השגה על החיובים, וכי על הרשות המקומית להעביר אליהם דרישות תשלום כנדרש בדין, ולא להסתפק בדרישות שנשלחו למנוח בעודו בחיים. פסק הדין, שניתן על ידי השופטים עודד שחם, אברהם רובין ודוד גדעוני, משרטט גם את הגבול בין דיני המס המוניציפליים לבין דיני הירושה. במסגרת ההליך קיבל בית המשפט באופן חלקי את ערעורה של המועצה המקומית עמנואל על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים באריאל למחוק את תביעתה.
ההליך החל בנובמבר 2024, אז הגישה המועצה המקומית עמנואל תביעה כספית בסך כ-31 אלף שקל לבית המשפט לעניינים מקומיים באריאל, בגין חובות ארנונה, מים, ביוב ואגרת שמירה שנצברו בשנים 2018–2024. בתחילה הופנתה התביעה נגד הנישום עצמו, אולם במאי 2025 התברר למועצה, לאחר ניסיונות לאתרו, כי הוא נפטר כבר בפברואר 2023. בעקבות זאת תוקן כתב התביעה והופנה נגד תשעת יורשיו החוקיים. חלק מהיורשים פנו לבית המשפט בבקשה לבחון את שאלת זהות המחזיקים החייבים בנכס.
בפברואר השנה הורה בית המשפט לעניינים מקומיים באריאל, מפי השופט אריאל ברגנר, על מחיקת התביעה על הסף. הנימוק היה שהמועצה לא הראתה כי לאחר פטירת המנוח נשלחו ליורשים הודעות חיוב הכוללות פירוט של זכויותיהם להגיש השגה וערר - והמועדים לכך, כנדרש על פי הדין והוראות תקנון המועצות המקומיות באזור.
בית המשפט קבע כי כל עוד לא ניתנה ליורשים הזדמנות אמיתית למצות את ההליך המנהלי של השגה וערר, אין באפשרות המועצה לעקוף שלב זה ולפנות ישירות להליך אזרחי בטענה שמדובר בחוב חלוט.
המועצה המקומית עמנואל ערערה על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בירושלים. לטענתה, מדובר בחוב סופי וחלוט של המנוח, ולכן ליורשים אין זכות לערער עליו, שכן הם נכנסים ל"נעלי המנוח" לאחר שמיצה בחייו את הליכי ההשגה והערר. עוד טענה כי התביעה נמחקה מבלי שניתנה לה הזדמנות מספקת להתייחס לכך ומבלי שהוזהרה מראש כי בית המשפט שוקל למחוק את ההליך.
מנגד טענו היורשים כי מעולם לא קיבלו הודעות חיוב אישיות, ולכן נשללה מהם האפשרות להגיש השגה וערר. עוד טענו כי חיובי המים, הביוב ואגרת השמירה אינם כפופים לדיני הארנונה הכללית ולכן יש לסלקם על הסף. בנוסף ציינו כי כבר הגישו השגה וערר ביחס לחוב הארנונה, הציגו מסמכים מהליך המתנהל בבית הדין הרבני בעניין הבעלות בנכס, והעלו טענות נוספות לגופם של החיובים.
בית המשפט המחוזי דחה תחילה את טענת היורשים שלפיה היה על המועצה להגיש בקשת רשות ערעור ולא ערעור רגיל, וקבע כי מאחר שהתביעה נמחקה והתיק נסגר, מדובר בפסק דין שניתן לערער עליו.
לגופו של עניין הבחין בית המשפט בין שתי תקופות חיוב. ביחס לשנים 2022–2024 נקבע כי המועצה לא הוכיחה שנשלחה דרישת תשלום למנוח או ליורשיו. מאחר שבאזור יהודה ושומרון מניין 90 הימים להגשת השגה מתחיל רק עם קבלת הודעת התשלום, נקבע כי בהיעדר דרישה כזו כלל לא החל מרוץ המועדים להגשת השגה.
השופטים קבעו כי המועצה אינה יכולה לטעון שמדובר בחוב חלוט כל עוד לא הוכח שניתנה לנישום הרלוונטי הזדמנות להשיג על החיוב בהתאם לדין. לכן אישר המחוזי את מחיקת התביעה לגבי חיובי השנים 2022–2024.
לעומת זאת, ביחס לשנים 2019–2021 הגיע בית המשפט למסקנה שונה. דרישות התשלום נשלחו למנוח בעודו בחיים, לכתובת שאינה שנויה במחלוקת, ולכן המועדים להגשת השגה חלפו עוד בחייו והחוב הפך לחלוט. בנסיבות אלה נקבע כי לא היה מקום למחוק את התביעה על הסף ביחס לשנים אלה.
עם זאת, המחוזי הדגיש כי המועצה כלל לא התייחסה לסוגיות הנובעות מחוק הירושה, ובהן שאלת חלוקת העיזבון, הזמנת נושי העיזבון ומידת אחריותם האישית של היורשים. לפיכך בוטלה מחיקת התביעה ביחס לשנים 2019–2021, והדיון הוחזר לבית המשפט באריאל כדי שיכריע בשאלת אחריות היורשים לחובות העיזבון בהתאם לחוק הירושה.
באשר לרכיבי התביעה הנוגעים למים, ביוב ואגרת שמירה, דחה המחוזי את טענת היורשים שלפיה יש למחוק אותם על הסף. נקבע כי מדובר בחיובים כספיים רגילים שניתן לכלול בתביעה אזרחית, וכי אין חובה למצות לגביהם את מנגנוני ההשגה הייחודיים לארנונה. גם סוגיה זו הוחזרה לבית המשפט לעניינים מקומיים להמשך בירור. את היורשים ייצג עו"ד שמעון גמליאל חאראר.
לדברי עורכי הדין מוטי איצקוביץ ומוטי קלברס ממשרד כץ, גבע, איצקוביץ (KGI), שלא ייצגו בהליך, פסק הדין מבהיר לרשויות המקומיות כי אין לעקוף את זכויות היורשים באמצעות נקיטת הליכי גבייה, מבלי שניתנה להם האפשרות להשיג על החיובים. מנגד, הם מציינים כי גם יורשים אינם צריכים להניח שכל דרישת תשלום היא סופית, ומומלץ לבחון אם הרשות פעלה בהתאם להוראות הדין לפני תשלום החוב.
