וספה Me Amore בת 80: איך הפך קטנוע איטלקי קטן ורועש לאייקון עולמי
מנוע שתי פעימות זעיר בנפח 98 סמ״ק, מרכב אווירודינמי וכידון גבוה: וספה נולדה מהריסות מלחמת העולם השנייה כפתרון תחבורה זול ופשוט. אלא שתוך שנים ספורות הפכה מכלי רכב איטלקי לתופעה בינלאומית שממשיכה לככב בסרטים עד היום
לפני מספר ימים התרחש ברומא אירוע שהעלה חיוך על פניהם של לא מעט מקומיים: כעשרת אלפים וספות מכל השנים שעטו ברחובות הבירה האיטלקית, כשהוותיקות שבהן משאירות אחריהן ענני עשן כחלחל - תזכורת לכך שבדגמים הוותיקים של וספה הותקנו מנועי שתי פעימות. אחרות היו מצוידות בסיידקרים, כלומר בתא צידי. על חלקן צוירו פרחים, על אחרות דמויות מיתולוגיות. חלקן היו בסגנון יפני, על צידן הותקנו עשרות מראות ופנסי כרום. עשרת אלפים וספות שעטו ברחובות רומא, אף אחת לא דמתה לחברתה.
4 צפייה בגלריה
מצעד הווספות ברומא לציון יום הולדתו ה-80 של הטקנוע האיטלקי
(צילום: (AP Photo/Alessandra Tarantino)
בעולם הדו-גלגלי יש כיום כלים הרבה יותר נפוצים מהווספה. לדוגמה, ההונדה קאב (Honda Cub), שמיליוני יחידות ממנו מסתובבות בכבישי המזרח הרחוק. גם לסוזוקי (Suzuki) יש לא מעט דגמים מיתולוגיים. אבל וספה יש רק אחת. במונחי רכב דו-גלגלי, הווספה היא המקבילה של סיטרואן דה שבו (Citroën 2CV), או של פיאט 500 (Fiat 500) - אמצעי תחבורה זול ופשוט, שנולד מהריסות מלחמת העולם השנייה, במראה פונקציונלי שכל מה שנדרש היה להוסיף לו קצת קסם עיצובי.
וספה היא אחד מכלי הרכב שעל שמם נרשם מספר ההופעות הרב ביותר בסרטים, מאנימציה ועד סרטי פעולה. למשל, בסרט המצויר "לוקה" (Luca) משנת 2021 של דיסני פיקסאר, נער שהוא סוג של בן-ים עולה מן המים כדי לחיות בקרב בני האדם בעיירה קטנה באיטליה, וחלומו הוא לרכוש וספה. או בסרט "הכישרון של מר ריפלי" (The Talented Mr. Ripley), שבו הגיבור, בגילומו של מט דיימון, מתנייד בווספה שמתאימה לנופי חופי איטליה. בסרט "מיס סאנשיין הקטנה" (Little Miss Sunshine) אף אחד לא רוכב על וספה, היא רק מופיעה פה ושם ברקע - מעין מחווה של הבמאי שנועדה ליצור סוריאליזם. ויש עוד רבים.
דונלד דאק ומיקי מאוס
אבל מה הפך דווקא את הקטנוע הקטן והרועש לאייקון עולמי? כדי להבין מה בעצם יצר את הווספה, יש ללכת אחורה אל איטליה של אחרי מלחמת העולם השנייה - מלחמה שהחזירה את איטליה במובנים מסוימים עשרים, אם לא שלושים שנה, אחורה. החלטתו של בניטו מוסוליני לחבור להיטלר עלתה לו, כידוע, בחייו, ובעלות הברית לא נהגו באיטליה בסלחנות - כל מה שהיה חלק ממכונת המלחמה הנאצית עבר כתישה מסיבית בידי בעלות הברית. הכתישה לא פסחה על מפעל לא גדול ששכן בפונטדרה (Pontedera), טוסקנה, שבו יוצרו מטוסי קרב שנשאו את שמה של העיר. המפעל האמור היה הבייבי של תעשיין איטלקי בשם רינאלדו פיאג'ו (Rinaldo Piaggio).
פיאג'ו הימר על הרודן הלא נכון, אבל דווקא בנו, אנריקו פיאג'ו (Enrico Piaggio), הבין שעסקי הנשק של המשפחה הגיעו לסיומם. ומכיוון שמשפחת פיאג'ו לא יכולה הייתה לייצר עוד מטוסי קרב, בשל ההגבלות של בעלות הברית, פיאג'ו החליט להעניק לאיטלקים פתרון תחבורתי זול, אמין ופשוט. אם הקונספט נשמע לכם מוכר, הרי שיש לכך סיבה טובה: פיאט החליטה, פחות או יותר במקביל לפיאג'ו, לספק לאיטלקים אמצעי תחבורה בעל ארבעה גלגלים - את הפיאט 500.
פיאג'ו החליט לעשות את אותו הדבר, אבל על שני גלגלים. כדי להוציא את הפרויקט לדרך, פיאג'ו נתן למהנדסים שלו הוראות ברורות מאוד: כפי שפיאט 500 הייתה צריכה להיות מעין סל קניות עם מנוע, כך הקטנוע של פיאג'ו יהיה בעצם אופניים עם מנוע. אבל כדי שלא יהיה מדובר באמת באופניים עם מנוע, המהנדסים של פיאג'ו - רנזו ספולטי (Renzo Spolti) וויטוריו קאסיני (Vittorio Casini) - עיצבו גוף אווירודינמי ולמען האמת לא כל כך נאה.
המנוע היה פשוט מאוד ומקורר אוויר, כזה שפעל במחזורי שתי פעימות (כלומר על תערובת של דלק ושמן, מה שהבטיח סירחון תמידי). עיקר הבקרות היו על הכידון, וכנהוג באיטליה - שכינתה את הפיאט 500 "טופולינו" (עכבר קטן, או מיקי מאוס) - הפיאג'ו זכה בפי העם לכינוי "פפרינו", שהיה למעשה הכינוי שהוצמד לדונלד דאק.
פיאג'ו זעם כמו שרק איטלקים יכולים לזעום: הוא לא ביקש לתכנן קטנוע-ברווז למען העם האיטלקי, הוא ביקש יצירת אמנות על שני גלגלים. הפעם, המהנדס שנשכר כדי לעצב את הקטנוע היה פליט של תעשיית התעופה: קוראדינו ד'אסקניו (Corradino D'Ascanio), שכנראה לא מצא יותר מדי עבודה אחרי מלחמת העולם השנייה בתכנון מטוסי קרב. העיצוב היה בול, והקטנוע זכה לכינוי שניתן לו על ידי אדון פיאג'ו עצמו: וספה - כלומר "צרעה".
אחרי כמה חודשים, באפריל 1946, צעד מר פיאג'ו למשרד הפטנטים בפירנצה כשבאמתחתו פטנט חדש: "אופנוע המבוסס על מנוע ומכלולים מכאניים במרכז, מחופה בכיסוי אווירודינמי". לווספה, שגם נשמעה כמו צרעה, היה מנוע זעיר בנפח 98 סמ"ק שהניע את הגלגל האחורי באמצעות שלושה הילוכים. על מתלה אחורי מתוחכם לא היה מה לדבר, בקושי היו שם בלמים. אבל דבר אחד היה לה: יופי.
המרכב האווירודינמי שעיצב מומחה התעופה לא דמה לשום דבר אחר. כדי להקל על האיטלקים, שחלקם עוד התנהלו באמצעות סוסים, פיאג'ו הציג תוכנית תשלומים, והווספות הראשונות נמכרו בשנת 1946 במספרים צנועים במיוחד. אבל אז הווספה המריאה: לפי נתוני פיאג'ו, בשנת 1947 החברה מכרה 2,500 וספות. ב-1948 היא כבר מכרה עשרת אלפים. ב-1949 הוצג דגם מודרני יותר, שבפועל היה הדבר הקרוב ביותר שיש לווספה המודרנית: נפח המנוע הזעיר "זינק" ל-125 סמ"ק, המתלה הקדמי שודרג, והחלק האחורי, שהיה יחסית נמוך, הוגבה כך שהרוכב ישב יותר זקוף. התוצאה: המספר הוכפל. ב-1950 פיאג'ו כבר מכרה 60 אלף ווספות.
ואז התרחש אירוע שמעטים יכלו לצפות, הצורך לתעד פונקציונליות שהפכה לשימוש יומיומי, הגיע להוליווד: ב-1952 יצא הסרט "חופשה ברומא" בכיכובם של אודרי הפבורן וגרגורי פק, שרכבו על וספה ברחובות רומא. בבת אחת, הפכה הווספה מכלי רכב איטלקי לתופעה בינלאומית.
בשנות החמישים נפוץ באיטלקית הביטוי "ווספיזאטבי", שפירושו בלשון העם "להיות יותר וספה" - קריאה להפחית זיהום אוויר (שהווספה יצרה בכמויות), להפחית פקקים ולצאת לרחובות. מאז שנות החמישים וספה יצרה מאות דגמים שונים, רובם מבוססים על אותה פילוסופיה: מנוע קטן מאחור, מרכב נאה וכידון גבוה. כמובן שעם השנים הווספות התפתחו: הצתה אלקטרונית, בלמים ומערכות חשמל משודרגים, מנועים שהלכו וגדלו אפילו עד לנפח של 300 סמ"ק, ואפילו וספה חשמלית שהוצגה בשנת 2019. כל הווספות באשר הן היו כלים שהביצועים תפסו בהם מקום משני ביחס לסטייל.
וספה אינדונזיה, וספה הודו, וספה צפת
וספה, שחיפשה להתרחב, לא בחלה בהענקת רישיונות ייצור לקטנועים שלה, וישראל לא הייתה יוצאת דופן: איטליה אינה המדינה היחידה שהייתה זקוקה לאמצעי תחבורה זול וזמין אחרי מלחמת העולם השנייה. וספות יוצרו בהודו, אינדונזיה, טייוואן ובריטניה. אבל מאגרי המידע של וספה אינם כוללים פרט נוסף חשוב: וספות יוצרו גם בישראל.
לפי פרסומים משנות החמישים, חברת קייזר פרייזר הישראלית הודיעה בשנת 1956 על חתימת הסכם מול פיאג'ו איטליה, במסגרתו נחנך בטקס חגיגי מפעל לייצור הווספה בצפת. שלא במפתיע, העסק הסתבך מהר: קייזר הואשמה בהעלאת מחירים שהפכה את הווספה הישראלית ליקרה מדי לציבור, אחרי שמחירה טיפס כמעט ל-1,500 לירות - מחיר גבוה משמעותית מהמתחרה האיטלקית למברטה שהורכבה אז על ידי "כור" - ומשרד האוצר סגר למפעל בצפת את הברז, והייצור הופסק.
לכתבה מעיתון "דבר" על מפעל וספה בישראל לחצו כאן
קייזר הסכימה להוזיל את הווספה, וכך בעיתון "דבר" מיולי 1957 נכתב על ידי "סופרנו בצפת" כי "על אף חלוקת הייצור והשיווק של הקטנועים בין קייזר פרייזר לבין כור, ועל אף העובדה שחברת קייזר פרייזר רואה עצמה נפגעת מהפסדה זה - תחדש הנהלתה את הבטחתה שניתנה בזמנו למשרד האוצר ולעיריית צפת - לעזור לפיתוחה של צפת". קייזר שלפה את נשק האבטלה והודיעה למשרד האוצר שאין לה בעיה לסגור את מפעל וספה צפת, רק חבל על העובדים. בסופו של דבר, דווקא וספה הייתה זו שסגרה את הברז לייצור בישראל, לאחר שבשנת 1967 הורתה על הפסקת הייצור המקומי.
