מהכיתה ועד הקמפוס: בלי חיבור לשוק העבודה - ככה מגדלים דור אבוד
שנת הלימודים תשפ"ו כבר נפתחה בחודש הקודם וכעת נפתחת שנה אקדמאית חדשה. מאות אלפי תלמידים כבר שבו לכיתות, ובקרוב גם עשרות אלפי סטודנטים ימלאו את הקמפוסים. על פניו, זהו רגע שמסמל שגרה, תקווה לעתיד טוב יותר והבטחה להזדמנויות חדשות במיוחד לאחר שנתיים של מלחמה. אבל השאלה המרכזית איננה מה יילמדו השנה - אלא איך מה שילמדו השנה משרת אותם בעתיד ובעיקר מה יקרה להם ביום שאחרי. האם מערכת החינוך והאקדמיה בישראל באמת מכינות את הצעירים לצורכי שוק העבודה הדינמי והמשתנה באופן תדיר, או שאנחנו ממשיכים לטפח אשליה - תעודות נייר נוצצות שאין להן תרגום לתגמול הולם או לקריירה מקצועית?
הפער הזה מתחיל בחוסר חיבור מהותי. החינוך, האקדמיה והתעסוקה מתנהלים בישראל כשלושה עולמות נפרדים. כל מערכת עושה כמיטב יכולתה: משרד החינוך מתכנן תוכניות לימוד, האקדמיה פותחת עוד חוגים, קורסים ותארים, והמעסיקים מתמודדים עם שוק עבודה דינמי ותחרותי. אבל בין המערכות האלו אין כמעט סנכרון. החוטים לא נקשרים, המידע לא זורם, והמפסידים הם הצעירות והצעירים שנזרקים אל תוך הסדקים.
כדי להבין עד כמה הקרע הזה עמוק, מספיק להסתכל על החברה הערבית - שהיא אחד המבחנים המשמעותיים ביותר לחוסן של מערכת החינוך והאקדמיה בישראל. על פי נתוני הלמ"ס, החברה הערבית מהווה כבר 20.6% מכלל הסטודנטים לתואר ראשון. מדובר בהישג כמותי יוצא דופן - עדות לשינוי חברתי מרחיק לכת. אלא שהנתון הזה מתנגש חזיתית במציאות היומיומית: שיעור הנשירה של סטודנטים ערבים מהאקדמיה גבוה משמעותית - 13.4% לעומת 8.4% בקרב יהודים. כלומר, רבים מצליחים להיכנס בשערי האוניברסיטה, אבל פחות מדי מסיימים את הדרך.
וגם כאשר הם מסיימים את התואר, הבעיה לא נפתרת. על פי מחקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה, רק 63% מהעובדים הערבים מועסקים במשרות התואמות את השכלתם. המשמעות היא שהפער בין הכיתה לקמפוס, ובין הקמפוס למשרד, הוא עצום. הצעירים משקיעים שנים בלימודים, לעיתים מלווים כספיים כבדים, ובסופו של דבר מוצאים את עצמם בעבודות שלא דורשות את הידע שרכשו – או גרוע מכך, מחוץ למעגל התעסוקה לחלוטין.
הפער הזה איננו רק החמצה אישית - הוא גם חסם עסקי מהותי. חברות רבות משוועות לעובדים מיומנים בתחומים מתפתחים כמו טכנולוגיה, תעשייה מתקדמת ואנרגיה מתחדשת, אך אינן מצליחות לאייש תקנים. התוצאה: אובדן חדשנות, האטה בצמיחה ופגיעה בכושר התחרות של המשק. בזמן שהשוק צמא לטאלנטים, אלפי צעירים מוכשרים נותרים מחוץ למשחק. החיבור בין החינוך, האקדמיה והתעסוקה הוא לא רק אינטרס חברתי - אלא הכרח כלכלי מהמעלה הראשונה .
הנתונים משוק העבודה מעמיקים את הפער. מצד אחד, שיעור התעסוקה של נשים ערביות שבר שיא והגיע ל־49.4% - הוכחה לכך שכאשר קיימת השקעה עקבית ותמריצים נכונים, המציאות משתנה. מנגד, בקרב צעירים ערבים נרשמת ירידה של 2.6% בתעסוקת גברים בגילאי 18-24 ו־2.9% בגילאי 25-29, וכשליש מבני ה־18-24 אינם לומדים ואינם עובדים - פצצה חברתית־כלכלית מתקתקת. כך נוצר דור שמוותר על עתידו, והמשק מאבד כוח אדם חיוני. אנחנו מצליחים להביא יותר צעירים אל הקמפוסים ויותר נשים ערביות לשוק העבודה, אך ההישגים האלה לא מתורגמים להצלחה אמיתית, משום שהחינוך, האקדמיה והתעסוקה פשוט לא מתואמים: בתי הספר לא מעניקים מיומנויות שהשוק דורש, האקדמיה ממשיכה להכשיר בתחומים רוויים, והמעסיקים נתקלים בבוגרים עם תעודות - אך בלי כלים מעשיים.
הפתרון חייב להיות שינוי מהותי בסדר החשיבה: להתחיל מהצרכים של השוק ולחזור לאחור. לזהות אילו מקצועות מתפתחים, אילו תחומים חסרים ידיים עובדות ואילו מיומנויות – שפה, טכנולוגיה, יזמות ועבודת צוות - חיוניות להצלחה. האקדמיה צריכה להתאים תארים, לשלב התמחות ומעסיקים כבר בשלב ההכשרה, והחינוך - להטמיע מגיל צעיר שליטה בשפות, כלים דיגיטליים וחשיבה ביקורתית. כדי שהמהלך הזה יצליח, דרוש גוף מתכלל גוף אחד שיחבר בין משרד החינוך, המועצה להשכלה גבוהה והמגזר העסקי. גוף כזה יוכל לוודא שכל חוליה בשרשרת יודעת מה מצופה ממנה, ושהמטרה הסופית ברורה לכולם.
כי בכל סטודנט שנושר, בכל צעיר שנשאר מחוץ לשוק העבודה, יש אובדן כפול: אישי - של חלום שנקטע, ולאומי - של חדשנות וצמיחה שהוחמצו. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להפסיד את הפוטנציאל הזה, בוודאי לא בעידן שבו כל עובד הוא מנוע כלכלי חיוני.
שנת הלימודים האקדמית נפתחה. כעת נותר להחליט אם היא תהפוך לנקודת מפנה - או לעוד שנה שבה נגלגל את אותן בעיות קדימה. הבחירה היא בידינו: להמשיך לראות את החינוך, האקדמיה והתעסוקה כאיים מנותקים - או לבנות מהם סוף־סוף אקו־סיסטם אחד, חכם ומחובר.
שאדי חדאד הוא מנכ"ל קו אימפקט
