פרשנות
מדוע עסקת רשת 13 היא מבחן לכל משקיע זר בהייטק הישראלי
עסקה פרטית שנקלעה למאבק בין הממשלה לרגולטור ולבית המשפט חושפת סיכון שחורג הרבה מעבר לעיתונות. כ-70% מהון הסיכון בישראל מגיע ממשקיעים זרים, וכל איתות של אי-ודאות מוסדית מייקר את פרמיית הסיכון עבור המשק כולו. עבור מדינה שכמעט מחצית מהמימון למו"פ שלה מגיע מחו"ל, זה כבר אינו דיון חוקתי אלא סיכון כלכלי
קרוב לארבע שנים מתנהל בישראל ויכוח סוער סביב המהפכה המשפטית. הוא עוסק בעילת הסבירות, ביקורת שיפוטית, איזונים ובלמים והפרדת רשויות. עבור רוב הציבור – וגם עבור חלק מהמשקיעים – זה נשמע כמו דיון מופשט ותיאורטי. השבוע, הוויכוח הזה קיבל ביטוי כלכלי קונקרטי: עסקה פרטית, של משקיעים פרטיים, שהממשלה מבקשת בפועל לעכב באמצעות ערעור על סמכות הרגולטור ובית המשפט. גם אם הממשלה תטען כי אין קשר בין הדברים, בפועל, המהלך יוצר סיכון ממשי לעיכוב העסקה.
וזו לא סתם עסקה. ברקע נמצאת מכירת רשת 13 לקבוצת משקיעים המזוהה עם לב ההייטק הישראלי. האירוע מקבל משנה תוקף מכמה סיבות. ראשית כל, מדובר ביזמים שאינם אלמונים, אלא הובילו כמה מהאקזיטים והחברות המצליחות ביותר שצמחו בישראל. שנית, משום שההייטק איננו עוד ענף במשק. הוא מנוע הצמיחה המרכזי של ישראל.
לפי רשות החדשנות, ב־2024 יצוא ההייטק הגיע ל־78 מיליארד דולר, ובמחצית הראשונה של 2025 הוא היה 57% מכלל היצוא. בדו"ח 2026 של רשות החדשנות כבר מדובר על נתח של 58% מהיצוא ועל תרומה של כ־50% לצמיחה. שלישית, כי העסקה נוגעת בסקטור קריטי שמבוסס כמעט כולו על הון זר. לפי אותו דו"ח, כ-70% מכלל ההון שמושקע בקרנות הון סיכון בישראל מגיע ממשקיעים זרים. כלומר, כאשר מסתכלים על כספי ה-VC שנכנסים לחברות ההייטק הישראליות, כשבעה מכל עשרה דולרים מקורם במשקיעים שמחוץ לישראל. רשות החדשנות אף מציינת שזהו שיעור שנשאר כמעט ללא שינוי במשך שבע שנים. השוואת הנתונים לאלו של OECD מראים כי מדובר בשיעור הגבוה ביותר בקרב כל מדינות העולם המפותח.
הנתון שמוכיח את זה הוא שכ-47% מהמימון למו"פ העסקי, מגיע ממקורות זרים. מדובר בשיעור הגבוה ביותר בפער עצום כאשר הממוצע ב־OECD הוא כ־9%, כך שישראל נמצאת בערך פי חמישה מהממוצע. רביעית, כי בעשור האחרון הפך ההייטק לאחד ה"באפרים" המרכזיים שאפשרו למשק הישראלי להמשיך לצמוח גם תחת משברים ביטחוניים, פוליטיים ופיסקליים.
כאשר הממשלה מאותתת דווקא לקבוצה הזו שהשקעה פרטית שלה יכולה להפוך לבת ערובה פוליטית, היא אינה פוגעת רק בעסקת "עיתונות". היא פוגעת באחד ממקורות האמון החשובים ביותר בכלכלה הישראלית. כלכלות מודרניות ועתירות ידע –לרבות אלו שתלויות בהשקעות זרות, אינן נשענות רק על שיעורי מס נמוכים, אינפלציה יציבה או ריבית אטרקטיבית. הן נשענות בראש ובראשונה על ודאות "מוסדית". משקיע צריך לדעת שאם עמד בדרישות החוק, השלים בדיקות נאותות, חתם על הסכם וקיבל את אישורו של הרגולטור המוסמך – העסקה שלו תוכרע לפי הדין, לא לפי נוחות פוליטית.לא בכדי נורת', אסמוגלו ורובינסון, רודריק וכל הספרות המוסדית אומרים בעצם דבר אחד: השקעה פרטית תלויה בזכויות קניין, אכיפת חוזים, ודאות רגולטורית ושלטון חוק צפוי. סקירות על שלטון החוק מדגישות שהוא מפחית אי־ודאות, מגדיל ציפיות ומייצר אמינות חוזית — בדיוק התנאים להשקעה, יזמות וחדשנות.
חלק מאותם כלכלנים קיבלו ב-2024 פרס נובל על תרומתם למדע הכלכלה. המסר ברור: מוסדות אינם "קישוט דמוקרטי"- הם תשתית שוק והיא תשתית קריטית. וזו בדיוק הסיבה שהספרות הכלכלית מעניקה משקל כה גדול לשלטון החוק ולעצמאות מוסדות המדינה. לא מפני שמדובר בערכים חשובים מבחינה ערכית או אתית, אלא מפני שהם מפחיתים אי־ודאות. ואי־ודאות היא מס לכל דבר ומהווה מס יקר מאוד: היא מייקרת השקעות, דוחה עסקאות ומגדילה את פרמיית הסיכון.
חשוב להבהיר כי הבעיה הכלכלית של התנהלות הממשלה, המיוצגת באמצעות שניים מבכירי שריה, אינה אם עסקת רשת 13 טובה או רעה. היא אפילו אינה זהות המשקיע. הבעיה היא התקדים. אם ממשלה יכולה, באמצעות שיתוק רגולטורי או באמצעות אי־הכרה בהחלטת רגולטור שפועל מכוח פסיקת בית המשפט, לעכב עסקה פרטית – כל משקיע ישאל את עצמו שאלה פשוטה: האם גם העסקה שלי עלולה להפוך מחר לבת ערובה של מאבק פוליטי?
האירוע כבר אינו שאלה של "חופש עיתונות" או של "לאן הדמוקרטיה הישראלית נעה". זו שאלה כלכלית שנוגעת בכל ענף במשק: תשתיות, פיננסים, אנרגיה, בריאות, ביטוח וטכנולוגיה. ברגע שהשאלה אינה עוד "האם העסקה עומדת בחוק", אלא "האם העסקה נוחה לשלטון", כללי המשחק משתנים.
ישראל הצליחה למשוך במשך שנים הון בינלאומי לא רק בזכות החדשנות שלה, אלא גם משום שנתפסה כמדינה שבה קיימים מוסדות חזקים, מערכת משפט עצמאית וכללי משחק יציבים. דווקא משום שההייטק הפך לעוגן המרכזי של המשק, כל איתות של אי־ודאות מוסדית מקבל משמעות רחבה בהרבה מהמקרה הספציפי.
בסופו של דבר, משקיעים אינם משקיעים רק בטכנולוגיה. הם משקיעים במערכת. הם בוחנים האם זכויות קניין מוגנות, האם רגולטורים פועלים באופן עצמאי, והאם הכרעות משפטיות מספקות סוף פסוק. ברגע שמתעורר ספק בשאלות הללו, פרמיית הסיכון אינה עולה רק עבור עסקה אחת. היא עולה עבור המדינה כולה.
זו הסיבה שהאירוע הנוכחי משמעותי הרבה יותר מהוויכוח המשפטי שממנו הוא צמח. בפעם הראשונה, המשבר המוסדי אינו נשאר בין כתלי בית המשפט. הוא נכנס אל חדרי הישיבות של המשקיעים. וזה כבר אינו דיון חוקתי. זו שאלה כלכלית ממדרגה ראשונה.
