רווחי הבנקים - על חשבון המגזר שנושא בנטל המלחמה
הבנקים מחלקים דיבידנדים בסך 2.5 מיליארד שקל מהריביות שהם גובים מהמגזר שנושא בנטל המלחמה – מילואימניקים, שכירים שנלקחו מהם ימי הבראה ועסקים קטנים שנסגרים
2.5 מיליארד שקל - זה הסכום האדיר שהבנקים יחלקו השנה לבעלי המניות כדיבידנד. מדובר בכסף שאינו נובע מיצירה של ערך יצרני חדש, אלא מגביית ריביות ועמלות מהציבור, פעולה הדומה במהותה למס. הציבור משלם, הבנקים מחלקים, והמדינה גובה מס על הדיבידנדים מבלי לעצור לרגע ולשאול: מה עם אותם אזרחים שמשלמים את המחיר? את המשק במדינת ישראל סוחבים על גבם משלמי מיסים שגם מתגייסים למילואים, העובדים שנדרשו לאחרונה לתרום ימי הבראה, ועסקים קטנים שהכנסתם ירדה מאז המלחמה.
אותן משפחות ומעמד ביניים שממילא סוחבים על גבם את המיסים, את עליות המחירים ואת אי־הוודאות נאלצים כעת להתמודד גם עם ריביות שחונקות, עמלות מיותרות ורווחים מונופוליסטיים של הבנקים. במקום שיקבלו הגנה, הם פוגשים שתיקה רועמת מצד הממשלה והפיקוח הבנקאי. הפער הכלכלי הולך ומעמיק והתחושה היא שדווקא מי שכבר נושא בנטל הוא זה שמשלם את המחיר הגבוה ביותר.
היכן נגיד בנק ישראל בתפקידו להגן על הציבור?
מעבר לכך, ואולי חמור מכך, מדובר בניצול מכעיס של המצב הביטחוני. כאשר רוב אזרחי המדינה שקועים בדאגה לחטופים, לחיילים שבחזית ובניסיון לשמר שגרה תחת איום ביטחוני, הם פחות פנויים להתעסק ולמחות על יוקר המחיה או על הפעולות הכלכליות של המערכת הבנקאית. מצב זה יוצר עבור הבנקים מרחב פעולה כמעט חסר התנגדות, שבו הם יכולים להציג רווחי שיא ולהימנע מביקורת ציבורית רחבה.
במקום לדרוש מהבנקים לקחת חלק אמיתי בנטל הלאומי, אנו עדים למערכת שמאפשרת להם להמשיך להרוויח על חשבון הציבור, בעוד שהציבור, שוב ושוב, הוא זה שנושא בנטל.
הבעיה איננה רק עצם הרווחיות החריגה של הבנקים, אלא גם המבנה הריכוזי של השוק הפיננסי בישראל. מה עשתה המדינה? המדינה מתהדרת בהחלטה לאפשר כניסה של מוסדות פיננסיים נוספים כדי "לשבור את הריכוזיות", אך בפועל, המהלך הזה מזכיר נתינת אגוזים למי שאין לו שיניים.
במקום לייצר תחרות אמיתית לטובת הציבור, אנו עדים לקיבוע המצב שבו הציבור ממשיך לשלם ריביות גבוהות על הלוואות, לקבל תשואה זעומה על פיקדונות ולספוג עמלות מיותרות. ההפרש בין עלות הכסף לבנק לבין מה שהוא מחזיר ללקוח הוא הפער שמייצר את אותם מיליארדים שמנותבים לבעלי המניות. כי איזה אינטרס יהיה לגופים החדשים לשנות מודל מצליח וריווחי כאשר מרבית הציבור חסר בהשכלה פיננסית? כאשר הציבור אינו מבין מונחים פיננסיים בסיסיים ואינו יודע להשוות בין מוצרים בנקאיים, הוא נותר תלוי במערכת שמנהלת את כספו ומפסיד.
גם למדינה, לצערנו, יש אינטרס מובנה לשמר מצב זה: חוסר השכלה פיננסית משאיר את האזרחים פסיביים יותר, מקטין את יכולתם לדרוש שינוי, ומקל על גביית מיסים ועמלות ללא התנגדות ציבורית רחבה.
חשוב לציין כי נעשתה קריאה של בנק ישראל לבנקים "להתייצב לקראת הציבור" ונדמה היה לרגע כי הבנקים אכן נרתמו לסייע לאזרחים בתקופת המשבר דרך דחיות תשלומים, הקלות בעמלות והצהרות חגיגיות על כך שהם "נמצאים כתף אל כתף עם הציבור". אך בחינה מעט יותר מעמיקה חושפת מציאות פחות זוהרת: מרבית הצעדים היו זמניים, מוגבלים בהיקפם ולעיתים עטופים בתנאים שהותירו רבים מחוץ למעגל הסיוע. בפועל, מדובר בעיקר במאמץ תדמיתי שנועד ללטש את המותג ולשדר אחריות חברתית, בזמן שהרווחים ממשיכים לזרום והפערים הכלכליים רק מעמיקים.
הפתרון מחייב שילוב בין רגולציה אמיצה לבין השקעה בחינוך פיננסי. רגולציה שהינה באחריות שר האוצר , נגיד בנק ישראל והמפקח על הבנקים, כדי לקבוע תקרות לריביות ולעמלות, לחייב ריבית הוגנת על פיקדונות, לחייב בהנגשת השפה המשפטית והבנקאית לכלל הציבור ולהבטיח שקיפות מלאה בכל עסקה. חינוך פיננסי באחריות משרד החינוך, כדי להעניק לאזרחים את הכלים להבין, להשוות, ולבחור את המוצרים שמתאימים להם באמת. ללא חינוך פיננסי רחב, כל "תחרות" תהיה בעיקר סיסמה יפה, שמשרתת את החזקים על חשבון החלשים.
השאלה איננה האם ניתן לשנות את המצב, אלא האם למקבלי ההחלטות יש את האומץ לעשות זאת. כי כל עוד ההעדפה היא לשמר את הרווחים החריגים של המערכת הבנקאית על חשבון הציבור, הציבור ימשיך לשלם, פעמיים: פעם אחת לבנקים, ופעם שנייה לקופת המדינה.
ד"ר יעל בנבנישתי היא משנה למנכ"ל אינשורטק ישראל
