פרשנות
הפרק הכלכלי בנאום מצב האומה של טראמפ היה עיוות של המציאות
הנשיא התגאה בשוק תעסוקה משגשג, השקעות עתק וכלכלה שנמצאת בשיאה, אבל טענותיו התפרקו אל מול המספרים. בפועל, קצב יצירת המשרות בארה"ב הוא האיטי ביותר מאז הקורונה ומשקי הבית נפגעו קשה מהמכסים
נאום מצב האומה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ אמש היה הארוך בתולדות המדינה (108 דקות), וגם המתיש שבהם, אך לא בהכרח בגלל משכו, כי אם בגלל תוכנו. לא מדובר בפרשנות מקלה של טראמפ לנתונים הכלכליים, כי אם בניסיון כושל להציג מציאות מדומיינת וכשלים במדיניות כלא פחות מאשר "תור הזהב" הכלכלי של אמריקה.
טראמפ לא חסך בשבחים בדברו על "כלכלה בשיאה", שוק עבודה "חסר תקדים" ו"השקעות עתק". אלא שכמעט כל אחד מהצירים המרכזיים של טענותיו מתפרק אל מול המספרים.
מצג השווא התחיל בשוק העבודה, שהוא מסורתית העוגן הרטורי החזק ביותר של כל נשיא אמריקאי מכהן. לפי נתוני שירות התעסוקה האמריקאי (BLS), ארצות הברית הוסיפה בשנת 2025 כ־181 אלף משרות לא חקלאיות בלבד לעומת כ־2 מיליון משרות שנה קודם לכן. המעבר מממוצע חודשי של 168 אלף משרות ב־2024 ל־15 אלף ב־2025 (צניחה של 90%) איננו "האטה מתונה", כפי שהגדיר זאת טראמפ, כי אם בלימה. למעשה, מדובר בקצב יצירת המשרות האיטי ביותר מאז תקופת הקורונה.
ההסבר להאטה בשוק התעסוקה מעניין לא פחות, שכן הוא חושף את אסטרטגיית הגזלייטינג המוכרת של מיטב הפופוליסטים. חלק משמעותי מהסיבות שהביאו להאטה הוא תוצר של מדיניות טראמפ עצמו. הנשיא בנה את קמפיין הבחירות ואת מדיניותו כנשיא על צמצום חד בממדי ההגירה. ואכן, היקף ההגירה נטו צנח בכ־2.1 מיליון איש. אלא ששוק העבודה הוא גם פונקציה של גידול בהיצע העבודה, כאשר בפועל, נרשמה התכווצות (מי שגירש עובדים פוטנציאליים לא יכול להתפלא שקצב הגיוס יורד). לכך יש להוסיף פיטורי עובדים פדרליים, כ־327 אלף במספר מאז סוף 2024, במסגרת מדיניות קיצוצים אגרסיבית. סיבה נוספת לנתונים הקודרים בשוק התעסוקה היתה המעבר לאוטומציה ולהטמעת AI, שחשף גם הוא את השקר הגדול: האמריקאים לא יתחילו לתפור את הנעליים שלהם וגם לא להרכיב את הסמארטפונים. מי שיעשה זאת אלה רובוטים אמריקאיים, ולא מעמד הצווארון הכחול שבחר בטראמפ.
לכך יש להוסיף כמובן את המכסים, שיצרו אי־ודאות עצומה וחוסר יציבות בכלכלה הגלובלית, ובמקביל, פגעו בצמיחה וגם בתעסוקה. אבל, טראמפ הציג את המכסים הללו ככלי פטריוטי שנועד להגן על התעשייה המקומית, לספק מימון תקציבי חלופי במקום מס הכנסה, ולתקן עוולות סחר. בפועל, המכסים שהטיל, אשר את חלקם מצא ביהמ"ש העליון כבלתי חוקתיים, יצרו בעיקר אינפלציה, שיבוש ואנדרלמוסיה מסחרית.
התשובה לשאלה מי מממן בפועל את המכסים סופקה מוקדם יותר החודש: לפי נתונים רשמיים, 90% מהם מימנו האמריקאים עצמם, וגם זאת, לא באופן שוויוני. בעוד משקי הבית מימנו כ־70%, הפירמות מימנו כ־30% בלבד, והן גם אמורות, בניגוד למשקי הבית, לקבל החזרים. כך, בעוד טראמפ תיאר בנאומו את המכסים כהישג לאומי, משקי הבית שילמו יותר על מוצרים מיובאים ועל תשומות ייצור. במקביל, עסקים קטנים ובינוניים, שאינם נהנים מכוח התמחור של תאגידי הענק, ספגו את עלויות היבוא הגבוהות.
גם את הנתונים על ההשקעות הזרות טראמפ סילף. בעוד הנשיא דיבר על היקף של 18 טריליון דולר בהתחייבויות השקעה גלובליות בארצות הברית, הלכה למעשה מדובר על כמחצית מהסכום (9.7 טריליון דולר). החלק הנותר מסתמך על הצהרות כוונות, מיחזור תוכניות קיימות או חישוב מצטבר של השקעות רב־שנתיות.
דוגמה בולטת נוספת לפער בין הרטוריקה למציאות נוגעת למגזר האנרגיה. טראמפ התגאה בירידת מחירי הנפט כהוכחה לכך שהמדיניות שלו "מוזילה את יוקר המחיה". ואכן, מחירי הנפט הגולמי ירדו, אלא שסעיף האנרגיה של משקי הבית דווקא התייקר. מחירי החשמל טיפסו בכ־6.7% בשנה החולפת ומחירי הגז הטבעי, בכ־10.8%. הסיבה לאנומליה: סעיף האנרגיה במדד המחירים לצרכן איננו מודד רק נפט גולמי, אלא כולל גם חשמל (כ־30%) וגז טבעי. כלומר, הירידה במחירי הבנזין לא הספיקה כדי לקזז את העליות החדות ברכיבים האחרים.
אבל, כדרכו, טראמפ ניסה בנאומו המפרך ליצור את הרושם של אקלים חיצוני עוין, שבו הוא נאבק בגבורה. כלומר, היפוך סיבתי קלאסי: המדיניות מייצרת תוצאה, וזו נתפסת כהצדקה למדיניות ההמשך (גזלייטינג, כאמור). לא מדובר כאן בהצגת מחצית הכוס המלאה, כי אם בזיוף. בנאום מצב האומה הציג טראמפ שוק עבודה חלש כחזק היסטורית, הצהרות על כוונות השקעה כהון ממשי שזורם בפועל, וקיצוצים תקציביים (גם לצורך מימון הקלות מס לעשירים) — כמנוע לשגשוג.
אמנם, הכלכלה האמריקאית לא נמצאת בקריסה, והיא עדיין הגדולה והחזקה מכולן, אבל היא בשום אופן לא חווה תור זהב חדש, כי אם הרבה מאוד אי־ודאות. דווקא משום כך, האחריות הציבורית מחייבת דיוק והוגנות. אך במקום זאת, נאום מצב האומה של טראמפ פשוט החליף את המציאות, במקום לשקפה.
