העורף הכלכלי שוב מופקר: הגיע הזמן לרשת ביטחון קבועה לשעת חירום
למרות הקורונה ומלחמת חרבות ברזל, ישראל לא הקימה מנגנון קבוע לתמיכה בעובדים ובמעסיקים בזמן משבר. גם מול איראן - ממשיכים לאלתר
המערכה מול איראן החלה - והמשק הישראלי שוב שוקע בחוסר ודאות. עובדים נאלצים להישאר בבית, עסקים מדווחים על ירידה חדה בהכנסות, מערכת החינוך מתפקדת חלקית והגיוס הנרחב למילואים שואב כוח אדם מכל תחומי המשק. אלא שגם הפעם - כמו בקורונה וכמו במלחמה עד יום חמישי האחרון - הממשלה אינה ערוכה להתמודד עם ההשלכות הכלכליות של מצב החירום. למרות ניסיון עשיר מהשנים האחרונות, לא הוקם בישראל מודל קבוע, יציב ומתפקד של רשת ביטחון כלכלית לעורף האזרחי. ההחלטות מתקבלות "תוך כדי תנועה", בעיכוב ובאופן חלקי, והתוצאה היא שכל משבר כלכלי נענה בפתרונות זמניים, נוקשים ולעיתים גם מעוותים.
הבעיה מתבהרת כשמסתכלים על הנתונים. מבט על התעסוקה בשוק העבודה הישראלי ממחיש עד כמה שגרת החיים רחוקה מלחזור לקדמותה. מספר משרות השכיר צנח בחדות לאחר ה-7 באוקטובר, התאושש באיטיות - ונכון למרץ האחרון (הנתונים העדכניים ביותר) הוא נותר ברמה דומה לזו של ערב המלחמה. גם השכר הממוצע למשרה לא התקדם. שוק העבודה תקוע. הוא לא משקף התאוששות כלשהי ובוודאי שאינו ממשיך את המגמה ארוכת השנים של עלייה מתמשכת בתעסוקה ובשכר. כשהנתונים של חודש יוני יהיו זמינים, ברור שתמונת המצב תהיה חמורה בהרבה. מצב כזה אינו רק תוצאה של ירי טילים או של מגבלות תנועה - הוא תוצאה של מדיניות.
המודלים שישראל הפעילה בעבר התבססו על הבחנה בינארית: או שאתה מועסק - או שאתה מושבת. אבל המציאות המורכבת של שעת חירום אינה עובדת כך. יש עסקים שפועלים חלקית, עובדים שיכולים לעבוד רק מהבית, הורים שנאלצים להפחית משרות, וענפים שלמים שנפגעים לא ישירות מהירי - אלא מהאווירה הכללית, מהאטה בצריכה, או מהיעדר תיירות. ללא מענה למצבים האלה, המשק עלול לסבול מהשלכות ארוכות טווח.
במקום זאת, ישראל יכולה וצריכה לאמץ מנגנון גמיש ומותאם למציאות. "המודל הגרמני" (Kurzarbeit), שמיושם בעולם בהצלחה זה עשרות שנים, מספק בדיוק את זה. המדינה משתתפת במימון השכר של עובדים שמועסקים חלקית, לפי היקף הצמצום בפועל. לא חל״ת ולא פיטורים - אלא שמירה על רצף תעסוקתי, גם בתקופות קשות. זהו פתרון שמאפשר לעובדים לשמור על קשר עם מקום העבודה, למעסיקים לשמר כוח אדם חיוני, ולמדינה לחסוך בדמי אבטלה לטווח הארוך. וחשוב לא פחות - הוא תורם לשמירה על אמון בסיסי בין הציבור לממשלה.
זהו מודל שמתאים במיוחד למשברים מתמשכים, כמו המצב הנוכחי מול איראן, שבו אין תאריך סיום ברור. הוא גם יעיל יותר כלכלית, פחות יקר למדינה בטווח הארוך ומבוסס על שותפות - לא על נתק. האתגר המרכזי ביישומו אינו עקרוני אלא ניהולי: נדרשת גמישות בירוקרטית, תיאום עם הביטוח הלאומי והסתמכות מסוימת על דיווחי המעסיקים. כשמדובר בהגנה על אזרחי ישראל - איש לא יעלה על דעתו לוותר על טילי יירוט "כי זה מסובך". אין סיבה לנהוג אחרת כשמדובר בכלכלה.
הפעם אסור לחזור על אותן טעויות. כל עיכוב בהחלטה רק מעמיק את הפגיעה ומגדיל את עלות השיקום. ככל שהמדינה לא תתערב - המעסיקים ימהרו להוציא עובדים לחל"ת או לפטר. ככל שהתמיכה תתעכב - עסקים ייסגרו לצמיתות. ככל שהוודאות תתפוגג - האמון הציבורי יתפורר.
לכן, הדרישה מהממשלה ברורה:
1. להכריז מיידית על כוונה לאמץ מודל גמיש ורב-שכבתי
2. לפתוח במו"מ דחוף עם ההסתדרות וארגוני המעסיקים
3. ולקרוא לציבור המעסיקים להימנע ממהלכים חד-צדדיים של פיטורים או חל"ת
חוסן לאומי אינו נבנה רק בטכנולוגיה צבאית - אלא גם במדיניות כלכלית וחברתית חכמה. ממשלה שאינה דואגת לרשת ביטחון לאזרחיה בעת משבר - פוגעת בעורף לא פחות מאויב חיצוני.
עמית בן-צור הוא מנכ"ל מכון המחקר לשינוי מדיניות, פורום ארלוזורוב
