ה-OECD: שילוב חרדים וערבים בשוק העבודה יגביר את הצמיחה
לפי מחקר של ה־OECD, ישראל תשמור על חסינות כלכלית גם במצב הנוכחי בו אין שינוי משמעותי בכמות החרדים והערבים בשוק העבודה. לעומת זאת, אם האוכלוסיות ישולבו במשק, הצמיחה תתגבר. האם המדינה מעוניינת לשרוד בלבד או להפוך לגן עדן כלכלי לכלל האזרחים? הכל תלוי בהטמעת מסקנות הדו"ח
ימי ערב המלחמה לא היו רגועים במיוחד בישראל, הרחובות היו מלאים במפגינים נגד ההפיכה המשטרית, אך דווקא במשרד האוצר הרגישו שיש זמן - הרי עבר תקציב דו־שנתי ל־2023 וגם ל־2024, כך שאולי ניתן לגעת בצורה עמוקה במבנה התקציב של מדינת ישראל.
ברקע, יש ביקורת מתמשכת של כלכלנים מהאקדמיה ומבנק ישראל על זה שהמדיניות השמרנית של משרד האוצר לא מאפשרת להגדיל הוצאה בתשתיות, ועל כך שהכללים בנוגע למגבלת ההוצאה והגירעון משתנים כמעט כל שנה. הביקורת הזו התחברה לטענה כללית כלפי ממשלות ישראל שאין כמעט בכלל חשיבה על הטווח הארוך - לא בתשתיות, לא בחינוך, לא בניהול הפסולת, ובעיקר, לא בכל הקשור לגברים החרדים ששיעור התעסוקה שלהם נמוך וההשכלה שלהם דלה.
באגף התקציבים שבמשרד האוצר החליטו להזמין עבודה מה־OECD, שכותרתה היא "תחזית ההוצאות לטווח ארוך של מדינת ישראל", בהובלת זאב קריל הישראלי ויעקב ברוננגרבר הגרמני - לקריל יש שנות ניסיון רבות באגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר, כך שיש לו הכרות עמוקה עם ישראל, ובנוסף, הוא נהנה מאמון והערכה רבים במסדרונות משרד האוצר הישראלי. התוצאה היא מחקר עמוק שמאפשר לחזות את העתיד הכלכלי של מדינת ישראל ואת רמת החיים של אזרחיה בעוד 40 שנה.
הכלי שפיתחו החוקרים מאפשר גם לשחק בהנחות יסוד. לדוגמה, אפשר לראות מה יקרה לכלכלה הישראלית אם החרדים ישתלבו בתעסוקה בקצב מהיר, מה יקרה עם גיל הפרישה לנשים לא יעלה, מה יקרה אם ישראל לא תשתלט על הגידול בקצבאות הנכות, הסיעוד, והאוטיזם, מה יקרה עם הישראליות תלדנה יותר ילדים ועוד שלל מצבים עתידיים אפשריים.
למרות שהדבר החשוב ביותר בכלי שפיתחו ה־OECD הוא להטמיע אותו בתוך מנגנוני קבלת ההחלטות בישראל, ולוודא שההחלטות שמתקבלות לוקחות בחשבון את הטווח הארוך כפי שנהוג במדינות רבות אחרות בעולם - הרי שאי אפשר שלא לדבר על התובנות העיקריות שעולות מהדו"ח. כך למשל, הדו"ח מראה שישראל נכנסת לעשורים טובים מאוד מבחינה פיסקאלית - כך מתוך עמוד 60 במחקר: "ישראל היא אחת מחמש המדינות היחידות שהלחצים הפיסקאליים בה צפויים להיחלש בין 2025 ל־2060". הסיבה לכך קשורה לזה שיש מגמה של ירידה בילודה בישראל והעשורים הקרובים צפויים להיות מאופיינים בשיעור גבוה של עובדים מיומנים בגילאי העבודה. הירידה בילודה מורידה את הלחץ על תקציבי החינוך, ומגדילה את היקף התוצר של המשק. הדו"ח מאופיין ברמת שקיפות גבוהה מאוד ולכן כותביו מציינים כי אם אכן שיעור הילודה בישראל לא יירד לפי המגמה העכשווית, ויהיה גבוה יותר, הרי שהתוצר לנפש (האומדן לרמת החיים) ב־2065 יגדל ב־20% פחות לעומת המצב החזוי כעת.
אחת ההנחות הנוספות עליהן מתבסס הדו"ח היא קצב צמיחה אופטימי יותר מהתחזיות של בנק ישראל (ב־OECD מעריכים כי הצמיחה תהיה 3.5% עד סוף העשור, 3.25% בעשור הבא, 3% בשנות ה־40, ו־2.5% עד 2065). כמו כן, בדו"ח מעירים כי המסקנות מבוססות לא מעט על התחזיות הדמוגרפיות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובישראל תחזיות אלו נעשות רק לעיתים רחוקות וכי יש לוודא שתחזיות אלו נעשות על בסיס תדירות גבוהה יותר.
ההפתעה הגדולה: המשך צמיחה
עבור הקורא הישראלי המשכיל, ההפתעה הגדולה ללא ספק היא עתידה של כלכלת ישראל ב"מצב הבסיס" - וההפתעה היא דווקא לטובה. מתברר כי גם אם לא יהיה מפץ גדול בשילוב חרדים במשק, הרי שבעשורים הקרובים נראה בכל זאת המשך של צמיחה בשל התארכות שעות העבודה, בשל ההצטרפות של נשים ערביות לשוק העבודה ובשל עלייה בפריון העבודה של העובד הישראלי.
אפילו בתרחיש זה של עסקים כרגיל מראים החוקרים כי ישראל צפויה לצמצם את הפער ברמת החיים לעומת ארצות הברית. אם היום התוצר לנפש בישראל עומד על כ־65% מזה של ארצות הברית, הרי שב־2065 הוא יעמוד על כ־75%. עם זאת, חשוב לזכור, וגם מחברי המחקר מזכירים זאת: התרחיש של עסקים כרגיל לא שואל שאלות מהסוג של מה יעשה גידול האוכלוסיה החרדית למבנה המוסדות בישראל, לאופן חלוקת כספי ציבור או לתחושת השוויון בנטל של משלמי המסים. דברים כאלו יכולים לייצר דינמיקות אחרות שליליות. מחברי המחקר מתמקדים רק באיתנות הפיננסית של ישראל בעתיד ולא בשאלות של צדק חלוקתי וההשפעה של שאלות כאלו על יציבות החברה והכלכלה וכדומה.
העובדה שעל הנייר מדינת ישראל יכולה לשרוד כלכלית ואפילו להתקדם גם בלי לעשות הרבה צריכה להיות מקור לדאגה פוליטית ולא לשאננות. המשמעות היא שלישראל יש בשנים הקרובות שני נתיבים - אחד של עסקים כרגיל שבו נתפתח וננצל את שנות העושר הצפויות לנו לסבסוד אי־עבודה, ונתיב אחר שבו מדינת ישראל תתכנס לרפורמות נחושות ועקביות לשילוב הערבים והחרדים בכלכלה, תרחישים אלו יביאו אותנו לצמיחה גבוהה יותר ולרמת חיים גבוהה יותר לכולנו.
במקרה שישראל תבחר לעשות רפורמות מתונות ולשלב את החרדים בתעסוקה, הרי ב־2065 היא צפויה להיות הכלכלה ה־12 בעולם מבחינת תוצר לנפש. במקרה של עסקים כרגיל נהיה במקום ה־18, ובמקרה של שיעורי תעסוקה כמו היום (כלומר לא תימשך מגמת ההשתלבות באותו הקצב) נהיה במקום ה־22 בעולם. בכל התרחישים הוצאות הממשלה צפויות להתחיל לרדת כאחוז מהתוצר סביב 2040, אבל במקרה של שילוב חרדים, הוצאות הממשלה יהיו נמוכות בכ־3% תוצר מאשר במקרה של קיפאון בשילוב חרדים. זה אולי נשמע מעט, אבל מדובר ביותר מ־100 מיליארד שקל.
בשורה התחתונה, השאלה היא אם אנחנו רוצים שיהיה פה טוב כלכלית או רוצים לחתור שיהיה גן עדן לכולם. השאלה הפוליטית־חברתית הזו תעצב את המדיניות הממשלתית בעשורים הבאים. ה־OECD עצמו כמובן לא מסתיר שהדבר הטוב ביותר לצמיחתה של כלכלת ישראל היא שילובם של החרדים והערבים בשוק העבודה.
כיצד יוטמעו מסקנות הדו"ח? ימים יגידו
ובחזרה לדו"ח ולהטמעתו במשרד האוצר - ההסתכלות לטווח הארוך גוזרת מספר המלצות מיידיות של הארגון. ראשית, לנסות להגיע כמה שיותר מהר למצב שבו גיל הפרישה לנשים ולגברים הינו זהה (כעת יש רפורמה להעלאת גיל פרישה לנשים, אבל הגיל לא אמור להשתוות).
שנית, מכיוון ששיעור המבוגרים בחברה צפוי לעלות, בדו"ח ממליצים להגדיל את שירותי הבריאות בשביל להקטין את ההוצאה על קצבאות הנכות.
שלישית, בנוגע לטווח הקצר, מזהירים ב־OECD לא לתת לגירעון להמשיך לגדול בשנים הקרובות בכדי שלא נגיע לשנים הטובות עם הוצאות ריבית גבוהות מדי.
החשש הרביעי שמעלים פקידי ה־OECD הוא מפני עלייה מהירה בהוצאות על חינוך מיוחד ועל קצבאות נכות. הם מזהים את העלייה בתחום כמהירה מאוד וככזו שאם לא תטופל, היא עלולה להיות משקולת מאקרו־כלכלית על ישראל.
במשרד האוצר לומדים את הדו"ח בשבועות האחרונים ועדיין לא יודעים איך להטמיע אותו. האפשרויות להטמעה הן רבות: החל מדיון בממשלה סביב הדו"ח וכלה בשינוי הכללים הפיסקאליים. כלומר, תיתכן אפשרות שבה משרד האוצר מחליט כי הכלל שייקבע את גובה ההוצאה הממשלתית לשנה מסוימת יושפע מהטווח הארוך, אם יודעים לשם הדוגמה שהשנים הבאות צפויות להיות מאופיינות בירידה בהוצאה, ניתן לאפשר בשנים קודמות הוצאה להשקעה בתשתיות וכדומה. ימים יגידו.
